תני לי יד, תני לי מקום אצלך בעולם...

נמאס לי לכתוב אותו הדבר כל הזמן אבל אני פשוט לא יכולה שלא.

מחרפן אותי. מטריף אותי שהוא לא יוצא לי מהראש. אני מנסה להתחיל קשר עם בנים אחרים ופשוט לא מצליחה.

הוא תקוע בראש שלי ולא מוכן לצאת.

זה לא עוזר לי, באמת שלא, הרי אני לא אתקשר אליו ויזום פגישה, אני לא מסוגלת..

שלושה שבועות שלא דיברנו, כי אין מה לעשות, כנראה שאני לא בראש מחשבותיו, זכותו..

אבל אני באמת לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו.

והכי נורא, שכל פעם כשיש לי הזדמנות להיות עם מישהו אחר הוא ישר קופץ לי לראש, חוסם אותי.

רע לי עם זה . זה בכלל לא נעים.

לפחות שיחזור לקרות בנינו משהו.

"לא דומה לאף אחד.."

אפשר להגיד שאני על סף היאוש. מכל דבר אפשרי.

אני כ"כ נותנת מעצמי..משקיעה..ולא מקבלת שום דבר חזרה.

אני מתה לעבור טסט כבר. כ"כ נואשת לרישיון הזה. הנטל הזה לא יורד ממני ואני כ"כ מתייאשת..

בצופים כמה שהכל נראה ורוד הגרעין פשוט דפוק. הכל כ"כ לא זורם. שוב פעם להתחיל את כל התהליך ההיכרות עם המרכזת החדשה. זה כ"כ קשה. זה כ"כ מתיש.

דווקא בתקופה הקריטית הזו הדברים הכי נוראים קורים.

אני רוצה אהבה.

זה באמת יעזור לי לשרוד את התקופה העמוסה והלחוצה הזו.

אבל באמת שאני רוצה רישיון.

אני פשוט לא מצליחה להפסיק.

אני לא יכולה לעצור את הציפיות שלי, לא מסוגלת.

ורק עכשיו אני מבינה את המשפט "גודל האכזבה כגודל הציפיה"

זה אף פעם לא עבד עלי עד עכשיו.

יכול להיות שאני עושה צחוק מעצמי, שאני עוד ממשיכה לצפות שיתקשר,שיקבע להיפגש...

אבל אני באמת לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה..

לא יודעת אם זה טוב, או רע..

אבל שיקרה משהו כבר.

19:00

מדהים איך אחרי כמה שעות שכתבתי את הפוסט, הוא התקשר.

נפגשנו והלכנו לאכול.

כבר שכחתי כמה הוא היחיד שיודע לגרום לי להנות בצורה כזו.

אין ספק שהוא מדהים. כ"כ התגעגעתי אליו, לשירים שהוא שר כשהוא נוהג, לחיבוק החזק כשאנחנו יוצאים מהאוטו,

לאיך שהוא תמיד מסיים את האוכל שאני משאירה, לחיוך שלו והמבט בעיניים..

זה מוזר לי וזה כ"כ מרגיש לי נכון להיות איתו.

אבל הוא בטח כבר המשיך הלאה. הוא תופס אותי רק כידידה..והלוואי שאני טועה.