אבא. אחד האנשים הכי מעצבנים שאני מכירה! מה שממש מרגיז אותי זה שיש אנשים שאני מספרת להם עד כמה שאבא שלי מרגיז והם אומרים "ככה זה תמיד הורים". אבל לא! ככה זה לא תמיד הורים. מרוב הסיפורים של אנשים אחרים ניתן להבין שאבא שלי הוא יוצא דופן לא רק בצורה שבה הוא כביכול מחנך אותי, אלא בכללי יוצא דופן מכל האנשים. כי בשיא הכנות אני לא מכירה עוד אנשים כאלה. זה מהאנשים האלה שהדברים שהם עושים כל כך קטנים וחסרי חשיבות אבל מצד שני יכולים ליהיות הדברים הכי מרגיזים בעולם.
בלי קשר לזה שהוא ממש מטומטם בתור הורה, הוא גם חושב שמותר לו לדבר איך שבא לו לאחרים אבל חובה על כולם לדבר אליו בכבוד, חושב שהוא יודע הכל ועוד כל מיני דברים מרגיזים רצח.
וכל מי שאי פעם אמר לי "זה יסתדר אל תדאגי" מעניין לי את התחת. הפיתרון היחיד זה לעוף מהבית כמה שיותר מהר !
נוסטלגיה. כל כך מרגיזים אותי כל הרגעים האלה שאני נזכרת בזמנים הקודמים. הכל כביכול היה פי אלף יותר טוב ואפשר אפילו לחשוב שהחיים היו ממש מרתקים והכל היה לטובתי. אבל זה כל כך לא נכון! אם חושבים על זה לעומק היו דברים ממש מגעילים בעבר. זה פשוט לא עוזר לחשוב על העבר. עדיף כבר להתרכז בהווה, למרות שבהווה הנוכחי אין כל כך במה להתרכז חוץ ממחשבות על העתיד.
שעמום. אני שונאת שעמום!
אנשים. כולם מרגיזים אותי, וגם אני את עצמי. עד כמה שאני לא יכולה להגיד על כל בן אדם ספציפי את התכונות הרעות שלו אני בחיים לא אוכל להתעלם מהעובדה שאני בדיוק כמו כל אחד אחר. בתכלס כולנו אותו דבר, וזה שלכל אחד יש תכונות אחרות זה סתם חרטא. בכל אחד יש את כל התכונות אבל במינון אחר, אבל תמיד יהיו סיטואציות שיוציאו מכל בן אדם תכונה כלשהיא. זה מה שמרגיז אותי... ולא האנשים עצמם.
צבא. סתם בזבוז של שנתיים מהחיים שלי. הם כביכול אומרים שכל אחד תורם למדינה. מי שתורם למדינה הוא רק מי שמשרת מרצון, ובינינו כל הג'ובניקים עם הרצון (אם יש כאלה בכלל) לא נחשבים.
המצב הנוכחי. אני יודעת שהמצב יעבור עוד מקסימום שנה ובינתיים אין מה לעשות. אבל אני שואלת את עצמי, למה דווקא עכשיו? ולמה בכלל? זה הדבר הכי מיותר שיש. זה דבר כל כך מרגיז שאנשים מכניסים אותי למציאות אחרת בלי שביקשתי ובלי ברציתי. אנשים חושבים שהם ריאליסטים ומסתכלים על המצב כמו שהוא, אבל זה ממש לא ככה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
