מאירועי הפרק הקודם :
לא הבנתי בדיוק מה קרה לי באותו רגע מהלחץ נהיתה לי סחרחורת קשה וחשבתי שאני עומדת להיתעלף...
בדיוק באתי לענות לאמא שלי אבל...
"דייייייייייייייייייי" צרחתי בעודי תופסת את הראש
"מספיק אני לא יכולה לשמוע עוד את הצרחות שלך הראש שלי מתפוצץ !! "
אמרתי ועמדתי במיקום הקרוב ביותר לספה , לכל מקרה .
"את לא תחמקי מזה בלי עונש " היא אמרה ואני לא שמעתי , לא שמעתי כלום , הלב שלי פעם בחוזקה וכמעט שלא ראיתי בעיניים
"מים" לחשתי כמעט בלי קול
"מה זה מה קורה לך ? מיה ? תעני לי בבקשה תעני לי !! "
היא נתנה לי ללגום מהמים והצבע חזר לי טיפה לפנים עדיין כאב לי נורא הראש
לקחתי 'אדוויל' והלכתי לישון
יום למחרת אמא שלי העירה אותי , כמובן שהרגשתי הרבה יותר טוב , עד שגיליתי שאני אמורה ללכת לבצפר .
ירדתי במדרגות , אכלתי ארוחת בוקר התארגנתי והלכתי לבצפר
לקחתי את האוזניות של הפלאפון , לבשתי ג'ינס דיי זרוק וקרוע בברך ימין וחולצה ארוכה עם פסים חום לבן צמודה עם טיפה מחשוף וג'קט שחור פשוט
יצאתי מהבית וזרקתי על עצמי את התיק
ממש לא היה לי כוח ללכת לבצפר
הלכתי ושמעתי לי שירים חמודים בפלאפון
פתאום הרגשתי מגע בכתף זה היה שרון .
הוא אמר משהו ראיתי על השפתיים שלו אבל לא שמעתי הורדתי את האוזניות
"מה ? " שאלתי
"רוצה לבוא אליי ? " הוא שאל לא ידעתי מה לענות , לא יכולתי להגיד לו לא , הוא ניראה כל כך טוב באור הזה למרות שלא הייתי בטוחה שהוא זה שאני רוצה
"אמ.. טוב אבל לא להרבה זמן יש לי שיעור מורשת ב12:35 "
"אל תדאגי" הוא אמר , חייך וכרך את היד שלו סביב צווארי
הגענו אליו הבייתה נכנסנו אליו לחדר הוא הביא לי מים והתיישבתי על המיטה שלו הוא לקח לי מהיד את הכוס והתחיל לנשק אותי
כשעצמתי עיניים עלו לי פלאשבקים מהחלום
זה היה כל כך מוזר !
אבל לא היה לי אכפת זה לא השפיע עליי
התנשקנו כל כך הרבה , התגלגנו על המיטה שלו , לא היה לי אכפת מכולם
בערך ב12:15 הטלפון שלי צלצל על הצג היה " אמא " ניתקתי ושלחתי לה SMS שאני בשיעור ואני ידבר איתה
אחרי הכל שכבר הייתי בדלת שאלתי אותו "אין לך חברה ? "
"למה להתמקד בפרטים השוליים ? " הוא שאל נתן לי נשיקה וסגר את הדלת
ירדתי במדרגות באיטיות
חשבתי על הכל
למה אני כזאת שפוטה שלו ? למה בכל פעם שהוא מבקש אני אצלו
כשירדתי במדרגות הסתנוורתי ממשהו נוצץ בתוך אגרטל של משפחה אחת התכופפתי לראות מה זה
זה היה התליון שהוא הביא לי , חצי לב עם השם שלו
לקחתי את זה וקירבתי את זה ללב שלי
זה כל כך כאב לי להיזכר בהכל
הגעתי בדיוק לשיעור מורשת הייתי עם שיער פזור והמורה לא ראתה את האוזניות
ישבתי בכיסא שלי ופתחתי את מחברת מורשת שמשום מה לא השתמשתי בה אף פעם היא הייתה ריקה , ניצלתי את זה
התחלתי לכתוב שיר
"שיר ללא שם" כתבתי בכותרת
בפעם הראשונה שראיתי אותך
נוגע בשפתיה,מלטף את שערה
החסרתי פעימה .
אתה אמור להיות שלי ולא שלה .
המגע של השפתיים הרכות הנעימות שלך.
עכשיו שלה ...
כשראיתי את זה , הלב שלי נשבר .
שוב בגללך.
ראית אותי מסתכלת וזה לא הזיז לך.
ראית את הדמעות שעל פניי.
וזה לא הזיז לך
והרגשתי את שפתותיך מתקרבות אליי .
וזה היה אסור אבל זה היה נכון
ונגעת בי כמו שלא נגעת בי לעולם
והשפתיים נפגשו , נגעו לא נגעו
וזה היה אסור אבל נכון .
התרחקתי .
אבל התשוקה בערה בתוכי
ולא יכולתי להפסיק
הנשיקות התעמקו והתחזקו
נפגשנו יחד כאויבים בזירה
פנינו התנגשו ובערו
ולא יכולנו להפסיק .
רציתי אותך ואתה אותי .
הפנים נפגשו ורצינו יותר .
לא רצינו להיזהר
כי לא חושבים שהלב בוער .
ואז היא הגיעה ראתה את הכל .
לא האמינה למראית עינייה
והדמעות שלה , הקטנות , הזהובות
לא הזיזו לך , בכלל לא שמת לב
עד שהתחלתי להתרחק .
ואז כל מה שקרה החל להימחק
ואהבה התחילה להידחק.
לא היה לך אכפת מהרצונות שלך .
והלכת , ברחת בלב הסערה .
ואותי השארת שם בחדר .
שבורה , פשוט שבורה .
הכל היה בדיוק למצב רוחי ... הרגשתי שבורה , בוגדנית , טיפשה
לא ידעתי מה לעשות , פשוט בכיתי
באמצע שיעור מורשת , באמצע העולם , בחור נידח בשם נהריה ובבית ספר עוד יותר נידח בשם עמל , בכיתי פשוט בכיתי על הכל !
על סבא שלי , עליו , על עצמי
בכיתי על הכל
מזל שאף אחד לא שם לב
כשחזרתי הבייתה הייתי ממש עייפה באתי לעלות למחשב אבל אמא שלי אמרה לי שהיא צריכה לדבר איתי
היא היסתכלה עליי ואני הסתכלתי עלייה
לא היה לי מה להגיד לה
"מיה ? לא השמנת קצת ? " היא פתחה
אני נותרתי בפה המום .
-המשך יבוא-
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: