ה ב ו ב ה .

היי.

אני הבובה,אני פתחתי בלוג מהסיבה של כולם,לפרוק... אז מה אם אני שונה? אז מה אם אני בובה? אז מה אם אני אוהבת אנשים אחרים,חברים אחרים,תחביבים אחרים.. אני גם נושמת [כנראה.],חיה ועם רגשות מעורבבים.

 [למי שלא הבין זה היה מטאפורה להעביר ת'מסר.]

מה הבובה הספיקה בחיים?

הא כן,

לחלות בסרטן ולקבל על זה עלבונות.

איך,איך אפשר להעליב על דבר כזה?! למען השם,אני עברתי את זה! ואנשים מעליבים אותי על זה?! חשבתי שאם אני יעבור על זה אני יקבל צל"ש .. אני יקבל הערצה מאנשים ! אהבה , משהו . אבל לא,נשארתי בובה מסכנה שצוחקים עליה על מחלה שעברה. נחמד לא? לא.

אוף,אנשים כ"כ מעוררי רחמים לפעמים,אין להם לב,הם לא יודעים אם הם פוגעים אבל גם לא מייחסים לזה חשיבות,כאילו זה רוח שנושבת להם בקלילות לכתף,והולכת לכיוון אחרים.

אני לא מבינה,הם כאילו נהנים לפגוע,לראות אנשים סובלים,לצחוק על אנשים ולחייך כל פעם מחדש.

ואז אותם אנשים שנפגעים,בוכים?למה?מה זה הדבר הזה בכי בכלל?מאיפה זה בא לנו?למה דמעות דווקא?

כמישהו בוכה ואתה לא מכיר אותו,אתה נגש אליו? אם כן , זה מרחמים? אם לא , זה מאהבה? אבל אתה לא מכיר אותו,זה אינסטיקט?לא.

מה הקטע של הבני אנוש?

איך הם בנויים ככה?

רשעים.