. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .  

"אני מוכנה, כן, אני רק מחכה לפרוץ החוצה" נעמדתי, לא יכולתי לשבת, רק רציתי לקפוץ ולדלג משמחה בכל רחבי החדר ולחבק את אלכס במשך שעות, הרי הכל בזכותו. "אנחנו נטוס לאיטליה בחודש הבא, ואת תופיעי בכנס של..." הוא החל לומר אך אני לא יכולתי להתרכז עוד בדבריו, אנחנו נטוס לאיטליה, נטוס במטוס. תקפה אותי סחרחורת איומה, מיהרתי להתיישב חזרה על המושב וטחבתי את ראש בין שתי כפות ידיי. "...קרה משהו?" הוא שאל והתיישב לידי, שם את ידו על כתפי- "אני לא יכולה. אני לא יכולה" מילמלתי שוב ושוב, ואלכס, הוא הבין מה פשר הדמעות. הוא חיבק אותי בחוזקה, עטף אותי בזרועותיו, "אני אתן לך לחשוב על זה" אמר, "שלוש שעות טיסה מפרידות בינך לבין הגשמת חלומך. אני לא חושב שאת צריכה לפספס את ההזדמנות הזאת. אל תדאגי- אני אשמור עלייך, שם, למעלה". הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו חזרה, ראשי על כתפו, ידיי לא מרפות ממנו; מצד אחד הרגשתי נורא מהפחד לוותר על מה שנלחמתי עליו שנים, ומהצד השני- הרגשתי מדהים כאשר הייתי בין שתי זרועותיו של אלכס. כל אותו היום הייתי חסרת מנוחה, לא יכולתי להישאר במקום אחד, התלהכתי הלוך ושוב בחדר, מנסה לברר עם עצמי האם אני מסוגלת לעשות זאת, האם אוכל לשכנע את עצמי, למרות כל הפחדים, לעלות על אותה טיסה. זוג הכרטיסים היו מונחים על השידה הגבוהה, לא חדלתי מלהביט בהם לרגע. "זאת רק טיסה! זאת רק טיסה!" חייכתי חיוך מזוייף וניסיתי להאמין שזה נכון, אך אותו חיוך ירד במהרה מפניי כאשר עיניי נתקלו בתמונתה של אמא, אמא, שהייתה כל-כך רוצה לראות אותי מצליחה, מתקדמת אט אט אל עבר חלומה שלה. אסור לי לאכזב את אמא, הבטחתי שאני אעשה הכל כדי להיות פסנתרנית מפורסמת כפי שהיא רצתה, שלא אוותר על שום הזדמנות. אני חייבת לעשות זאת, אני חייבת. עצם המחשבה עלי ועל אלכס לבד באיטליה גורמת למצבי להשתפר, אך עמוק בפנים- האוויר וכמעט נגמר.

לא עצמתי עין לרגע אחד באותו הלילה, בראשי התרוצצו רק מחשבות והתלבטויות, ובין היתר גם אין ספור פנטזיות על אלכס ועליי, פנטזיות מגוחכות שעיקרן הוא שהבחור הכה נאה הזה, אותו אחד שבעיני בלתי אפשרי להשגה - יפתח כלפיי רגשות, אי שם באיטליה, במהלך הזמן שנהיה שם רק שנינו. יפתח רגשות כלפי אותה נערה צעירה דקיקה וחיוורת, תמימה וסגורה באופן מחריד. באותו הלילה הבנתי עד כמה אני נערה מתבגרת, אגב. ניסיתי שוב ושוב לעצום את עיני בחוזקה, אך החששות לא נעלמו לרגע, הרגשתי מועקה בבטן. הלב לא חדל מלהתעמת עם הראש, הלב אומר ללכת אחרי המזל שנפל בחלקי אך הראש - להישאר בטוחה על הקרקע, כל המחשבות יצרו בלאגן שלם אצלי בראש עד שהוא כמעט התפוצץ, רציתי להירדם, לחלום, להכנס למציאות אחרת.

הושטתי את ידי בהיסוס אל עבר שפורפרת הטלפון, מחייגת באיטיות, חושבת לרגע לוותר. "הלו?" ענה אלכס מצידו השני של הטלפון, מפהק פיהוק ארוך. נשמתי נשימה ארוכה ואז אמרתי שכל רועד ומהוסס - "הגעתי להחלטה".