אני יודעת שזה כבר פוסט שני עליה אבל אני פשוט חייבת לכתוב אותו....
שוב פעם הוצאנו את האלבומים אצל סבא והוא נתן לנו כל מיני תמונות שלה....
ופשוט החזקתי אותן והסתכלתי וחיפשתי את אבא שלי בה....
חיפשתי לראות איך סבא שלי נראה....
ופשוט רציתי הזדמנות
רק הזדמנות
לדעת איך החיים היו נראים אם היא הייתה מספיקה להיות סבתא שלי...
אני כל כך רוצה רק הזדמנות אחת שהיא תצא מהתמונות שהיא כבר לא תהיה ז"ל שהיא לא תמות ועכשיו אני
אבוא אליהם הביתה ויקדמו אותי ריחות של עוגות שמרים שאבא סיפר לי שהיא הייתה אלופה בהן...
שתהיה לי רק את ההזדמנות הזאת להכיר אותה
כי אני כל כך רוצה
ולא נשאר לי ולאבא שלי שום דבר ממנה חוץ מהתמונות וזה לא פייר....
וזה טיפשי להשתמש במילים לא פייר
מה לעשות החיים לא פיירים....
וזה לא אפשרי אני יודעת אי אפשר לחזור בזמן...
אבל זה לא מונע ממני לרצות את זה ממש...
אז אנשים כמוני שרוצים דברים לא אפשריים
זה אומר שהם נאלצים רק עם הרצון?
אין שום תשובה אחרת?
יש דברים שפשוט לא הגיוניים?
כמו הרצון הפשוט ביותר של להחזיר את סבתא שלי?
זאת לא בקשה אנוכית....
היא אולי נשמעת כזאת אבל באמת שהיא לא...
אני לא יודעת איך אבל פשוט יש לי הרגשה שאם היא הייתה בחיים היה יותר טוב אפילו לא רק לי
אני יודעת לא יודעת איך
אבל אני יודעת שאם היא הייתה בחיים סבא שלי היה בריא כמו שור!
אולי מצבו יותר טוב לעומת אחרים הרי הוא זוכר את כולנו
והוא עבר כבר 3 מקרי שבץ מוחי והוא עוד בסדר
אבל בכל זאת אולי הוא היה רגיל כמו שהוא היה פעם....
ואבא שלי...
בתמונות ראיתי אותו מחייך אפילו אחרי שהיא מתה
(היא מתה כשהוא היה רק בן 6)
אבא שלי חזק
הוא לא מראה שום סימני מצוקה
בכל 13 השנים שאני זוכרת אותו אף פעם לא ראיתי אותו בוכה....
אפילו לא כשהזכרתי אותה אפילו לא באזכרות....
במשפחה שלי אזכרות זה לא דבר עצוב...
האנשים במשפחה שלי שמתו השאירו רושם שמח
טוב בנתיים יש רק שניים למזלי הטוב אבל בכל זאת...
אבל למרות הכיוון שאליו הפוסט התפתח אני יודעת רוצה להכיר אותה כל כך......
סרטן העור לוקח אימהות של ילדים בני 6
הוא לקח את אימא של אבא שלי ועכשיו הוא לקח אימא של ילד שהיה עם אחותי בגן
שוב פעם דוחה דרים לרגע האחרון לדוגמא עכשיו אני צריכה לעשות את השיעורים למחר....
אררג אני חייבת לשנות את התכונה הזאת בי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
