בלוגו הקסום של רון ווזילי.

שכחתי מעצם קיומו של הבלוג הזה.

טוב, אנ ימעדכן..

לא משהו כל כך טוב, את האמת.

אני מרגיש חרא.

כאילו שאני שונה מכולם. הרגשה מגעילה ונוראית.

כאילו אני החלש והשונה.. אני כבר לא טוב במה שהייתי פעם.

פעם הייתי מצויין בספורט והכל. עכשיו הידרדר מאוד ואני כמעט לא עושה ספורט.

פעם היו לי מלא מלא חברים. כמעט כל הכתה, כולל הבנות.

עכשיו? 2 החברים הכי טובים שלי נשארו חברים שלי, ועוד בערך 4 ידידות. זהו.

המעמד החברתי שלי הדרדר. כמעט ואין לי חברים.

אני לא יודע מה קורה לי. אולי זאת עוד תקופה בחיים.

עוד גיל ההתבגרות- שאומרים שיש המון הורמונים והתפתחות גופנית.

נמאס לי כבר מזה. פשוט נמאס.

בא לי תעודה טובה בשביל להיות מרוצה מעצמי ושיקבלו אותי לכל מיני מקומות.. סוו ואט?!

זאת סיבה לרדת עלי כל כך? להעליב?

זה לא יומיים ועובר ושוב משלימים. נשארת הצלקת הזאת.

לא אכפת לי כל כך מה אחרים חושבים עליי.

וכשאני אומר שונה- אני מתכוון לזה.

מובן טוב אחד יש ל"שונה." הזה-

אני לפחות לא נגרר אחרי כולם ונהיה שפוט.

כל אחד מנסה להיות מזה קול ומגניב וקשוח ומקובל..

נורא מצחיק לראות את זה מצד. באמת.

אלה שהיו לפני חצי שנה הכי חננות בשכבה התחילו להתלבש יפה והכל..

אני לפחות נשאר מי שאני.