Optimistic, Realistic

אני מרגישב צורך עז לשנות.

לצבוע את השיער שוב לאדום, להסתפר קצר, לעבור לעבוד בחו"ל, לשתות עד כלות הנשמה ולא לזכור כלום בבוקר.

אני כל כך זקוקה לשינוי מטורף שיביא לי סטירת לחי מצלצלת.

אני צריכה להיזכר שזה בסדר לנשום רגיל שוב, ולא ללכת על קצות האצבעות, ושאני ממש לא לבד.

כבר שלושה וחצי חודשים אני לא מסוגלת לבכות, לא משנה מה קורה.

אני מרגישה ריקה וחסרת משמעות.

העולם חולף על פניי, ואני צופה מהצד, צוחקת מחייכת... אבל לא באמת שם.

זה לא עושה לי חשק למות, זה עושה לי חשק שיכאב.

אני רוצה שיכאב ולצעוק שיפסיק.

אני שונאת להרגיש אטומה.

מי היה מאמין שאת זה מהכל אני אבקש...?