Optimistic, Realistic

בסופו של יום הקור הזה משאיר אותי פה...

מול המסך, כותבת לעצמי, אפילו לא למישהו ספיציפי או לאנשים שאני לא מכירה.

בסופו של היום אני לבד.

כולם בטוחים שאני בן אדם שמח, שלא אכפת לו מכלום ואף אחד לא מזיז לו יותר מדיי.

אני מצליחה ויפה, בנים נופלים ממני ואני מעיפה אותם לעזאזל.

מעטים האנשים שמכירים את הצדדים החשוכים בתוכי,

למען האמת, גם אני לא בטוחה שאני מכירה אותם עד הסוף.

תמיד האמנתי בהדחקה מוחלטת.

יום אחד זה יחזור וינשוך אותי בתחת, גאד הביטוי הזה נשמע טוב יותר באנגלית.

יום אחד אני אחזור ועדיין אהיה קשורה לכלום, קרה לכולם וחייכנית מבחוץ.

ואז באותו היום הכאפות הקטנות שאני חוטפת מדיי פעם יהפכו לבום ממש גדול ואני אתפרק.

איזה באסה יהיה היום הזה.

בשלב הזה אני לא בטוחה מה עדיף,

להתחיל לחשוף או להמשיך לשחק בהצגה היפה שבניתי לעצמי.

אני מצליחה להעיף ולשבור את האנשים שהכי אכפת להם ממני.

זה בכלל לא משנה מה אני אעשה, הם לא ישארו.