Optimistic, Realistic

אני חוששת שאני קצת אוהבת אותך.

את הקול המונוטוני והגישה האדישה.

החיוך הדבילי והמבט החודר.

העובדה שאתה שם לב לאיך שאני מחזיקה את הכוס בירה,

ושאני מאפרת את הסיגריה הרבה יותר מדיי.

הצורה שבה אתה מחייך אליי והבדיחות העוקצניות.

את הכימיה בינינו בשיחה, בעבודה, בהבנה.

לשכב איתך מתחת לפוך אחרי לילה הזוי בידיעה שזה ממש לא בסדר,

אבל כשאתה מחזיק אותי ממש קרוב וממש חזק, להרגיש כאילו זה לא יכול להיות טוב יותר.

ובבוקר אנחנו חוזרים לעצמנו, כאילו הלילה מעולם לא קרה,

בידיעה שעוד יומיים אני בכלל לא אהיה...

אז מה כל זה משנה?

"זה היופי בי..."

"מה?"

"אני תמיד טסה. אני תמיד עוזבת."

אבל אני כל כך... אוהבת.