Optimistic, Realistic

שש שנים אחורה והמקום הזה נוצר בשבילך.

הכתיבה שלי הייתה עליך ועל כל מה שאני מרגישה, מבלבלת או כואבת.

ובעצם מאז לא היית.

לפני שלוש שנים נעלמת לחלוטין ומבחינתי, לתמיד.

ערב בהיר אחד אתה פשוט מופיע, כשכמעט ולא השתנית, ואתה עדיין ההוא מפעם...

הציני, עם הבדיחות השנונות, עם המחסור בתשובות הישירות והכוונות הלא ידועות.

אתה פשוט פה, כותב לי כבר ארבעה ימים וגם לדבר איתך זה קל ממש כמו פעם.

שלוש שנים של דממה ואחריהן, אני אחרת, במקום אחר, עם רגשות למישהו אחר...

אבל אתה מעורר בי נוסטלגיה משגעת של מה אם...?

הגבר היחיד שאהבתי, הילד שבו התאהבתי אז...

אחריך לא היו עוד "כאלה" אהבות.

ועכשיו כשהתחלתי להאמין שעלולה להיות, אתה חוזר בסערה לחיי, ובעצם בכלל לא בסערה,

פשוט מופיע בדיסקרטיות ומשבש לי כל השקפת עולם כמו שעשית אז, ביום שבו נכנסת בדלת של הוילה ולא יכולתי להוריד ממך את העיניים.

היית עקב אכילס שלי פעם, היחיד שבאמת הכאיב לי עד לרצון למות,

אבל אני כבר לא בת 17, והוא גורם לי הכל חוץ מכאב, 

אז למה בעצם הופעת?

ולמה הבלבול ממך מרגיש כל כך טרי שוב...?