אני אמורה לכתוב את זה לך,
לא כאן לעצמי, אבל אולי זה יגרום לי להרגיש טוב יותר להגיד את זה...
כי לדבר איתך זו חוויה שקשה לי לתאר במילים.
אני אמורה לצאת מהגיל שקשה לי להתמודד עם העבר שלי ולדבר על מערכות יחסים שנגמרו מזמן.
לדבר איתך העלה בי מישהי אחרת מפעם, מישהי שהיא כבר הרבה זמן לא אני.
אבל בכל זאת, איך אתה מסרב להזדמנות לדבר עם שלוש שנים מהחיים שלך?
איך אפשר שלא לתהות מה קורה איתך עכשיו ומי אתה בכלל, כי היינו כאלו ילדים פעם.
קצת גדלתי איתך.
למדתי איתך את כל מה שהיה ללמוד על אהבה שידעתי להרגיש אז ועל איך זה להיות חלק משניים.
היית העולם שלי בזמנו.
ועכשיו אתה אחר והסקרנות הורגת אותי. מה עבר עליך בשנים האלו?
איך השתנית מאה שמונים מעלות ממה שהכרתי אבל אתה עדיין מצליח להקסים אותי בשיחת פייסבוק פשוטה?
אני חושבת שאני ואתה לעולם לא נעבוד. אנחנו שונים מדיי, זה נגמר כי זה היה צריך להגמר ואנחנו כבר לא בני שבע עשרה.
הייתי רוצה להגיד לך שהסיבה האמיתית לזה שלעולם לא נוכל 'לשבת על בירה ולהתעדכן' זה כי אני תמיד אוהב אותך.
אהבה ראשונה לא שוכחים.
בזמן אחר, בלעדיו בחיים שלי.... יכול להיות שהייתי לוקחת את הסיכון.
אבל עכשיו זה לא הוגן כלפיו וגם לא כלפי שנינו שנתראה ונעלה ניצוצות מפעם או נכבה לחלוטין את הזכרונות הטובים.
אחרי הפרידה מעולם לא אמרתי כמה הרבה היית בשבילי, כמה חשוב לחיים שלי אז ועכשיו.
הלוואי שיכולתי.
הלוואי שהייתי מסוגלת לשלוח את זה לך ולא לכתוב כאן.
מגיע לכל אחד לדעת שיש או היה אדם בעולם הזה שאהב אותו ככה.
יום אחד... אולי...
ואולי בעצם עדיף שנשאיר את זה בתור האהבה הראשונה שלנו בעבר, בגדר זכרון ונסיים את זה שם, לפני שלוש וחצי שנים כשפשוט לא היינו יותר.
"אחד הימים האלה, הא?"
"כה..."
"הייתי מחבקת אותך עכשיו."
"הייתי מחבק אותך תמיד.."
רגעים קטנים ויפים ממה שהיינו פעם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen