עברה קרוב לחצי שנה מהפעם האחרונה שטרחתי לחדש את הפלייליסט באייפוד שלי.
מה הטעם בעצם?
שמעתי מוזיקה ביוטיוב, לפי מה שהיה בא לי לשמוע.
בבית לא היה צורך.
מהרגע שעברתי לדירה הזאת לא היה בה דקה של שקט, תמיד הומה, מלא אנשים, ואם לא אנשים אז אנחנו שנינו.
ואנחנו שנינו... לנו היה טוב גם בשקט על הספה, כשהראש שלי על כתף שלך.
לא היה צורך לדבר או לשמוע מוזיקה.
לפעמים היית מתחרפן מהשקט התמידי הזה, מחבר את הפלאפון שלך לרמקול הנייד שהבאת לי ושם את האלבום של אלט ג'יי או מאסיב אטאק,
לפי המצב רוח באותו היום, וגם זה היה בסדר.
השקט מעולם לא הפריע לי, אני בחורה של שקט.
שקט בראש, שקט בנפש, שקט בבית, שקט לידך.
הבית שקט כבר שלוש שבועות. דומם למעשה.
זה כבר לא השקט הנוח שלי, זו דממה כבדה כזאת שמעיקה עליי ברגעים וגורמת לי לרצות לבדוק כל פינה בבית ולוודא ששום דבר לא מתחבא בחדרים.
בתים גדולים ושקטים לחלוטין תמיד הפחידו אותי.
אז אני ממלאת את האייפוד בשירים שהיית שם לנו, מחברת אותו לרמקולים החדשים שקיבלתי כמתנת ניחומים או משהו כזה, ואז הבית חוזר לעצמו, קצת. קצת פחות שקט וקצת פחות מאיים.
אין לי למי לשים את הראש על הכתף ואז ברגעים סויימים אני נזכרת,
כמה הייתי צריכה שקט....
וכמה אתה היית סובל מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen