Optimistic, Realistic

אז המטאפורה הכה מושקעת שלי על רגליים שנרדמות ורגשות שמאבדים...?

לא כל כך מוצלחת, והאמת היא שהיא פשוט לא נכונה.

אנחנו טיפוסים של הרגלים, חוזרים למקום הנוח שלנו, איפה ששקט וחמים והרגליים לא נרדמות בשום צורה שתשב.

אגב, נראה לי שיש לי אישיוז עם רגליים, אבל זה ממש the least of my problems..

הבעיה מתחילה כשאנחנו הורסים את המקום הנוח שלנו, כי למה שיהיה לי נוח או שאהיה אישה של הרגלים? זה הרי כל כך בנאלי (לא.)

בשלב הזה יש תחושה כזאת שדומה ללצוף במים...

רק לא בצורה המרגיעה של הלצוף, אלא בצורה אבודה בין גלים גדולים שמפסיקים לראות את החוף מרחוק.

במקום הזה לא נרדמות לך הרגליים, אלא קצת מאבדים תחושה בכל הגוף, מן שיתוק עדין ומגונן כזה כדי שנרגיש כמה שפחות,

אבל בינינו, זה רק פיזי, וזה רק מנגנון הגנה של הגוף... וזה לא באמת עוזר.

ברגעים כאלו יש חשק לשבת עם היד על הדופק ולחכות שיעבור מספיק זמן עד שנצליח לבנות מקום שקט ונוח אחר, חדש, 

זה פשוט לוקח הרבה יותר זמן ממה שיכולנו לשער כשהחלטנו החלטות פזיזות והאמנו שלקחת סיכון ישתלם,

או לפחות יכאב קצת פחות.