חברה טובה שלי תמיד אומרת שהיא מעריצה את היכולת שלי לקחת דברים בקלות ולהמשיך הלאה.
היא אומרת שאני מפעילה לוגיקה בסיסית ומנתחת סיטואציות מסובכות בעזרתה ואז הן הופכות להיות פשוטות.
הסברתי לה יום אחד שכל הלוגיקה הזאת, זאת פשוט הדחקה, לשים את הבעייתיות האמיתית בצד ולהתמודד עם המצב הקיים בלי להסתבך יותר מדיי.
הדחקה זהו מנגון הגנה נפלא, הוא פשוט ממש לא מואיל לאורך זמן, אלא רק לבעיות קצרות טווח.
אז הנה אני, מכחישה כבר בערך 8-9 חודשים שאני מאוהבת במישהו שהייתי איתו שלושה חודשים.
איזה באסה זה נסיבות, הא?
למצוא מישהו שהוא פחות או יותר התגלמות של כל מה שחיפשת בבן זוג ואז לעבור לשני ערים שונות, להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולהגיע למסקנה שבחיים לא תצליחו? זה לא שאף אחד לא יצליח, זה שאנחנו לא, ואפילו יותר מדויק, הוא לא.
הוא טוען שהוא לא בנוי לקשר כרגע ובינינו זה התירוץ הכי עלוב שאפשר לתת בשביל לייפות את העובדה שקשר בשלט רחוק זו טרחה מיותרת לדעתו.
או שהוא פשוט לא אוהב אותי מספיק בשביל לנסות, הרי בינינו, כשמישהו באמת אוהב, הוא יעשה הכל בשביל שזה יצליח.
זה לא שהוא לא אוהב בכלל, הוא פשוט לא אוהב מספיק ולהכחיש את זה הפך למיותר.
אז עשינו בריחה לעבר ובילינו יומיים ביחד, בהכחשה מוחלטת למצב המאוד בעייתי שאנחנו נמצאים בו, כי זה לא שמישהו מאיתנו המשיך הלאה או התאהב או ניסה בכלל. עשינו שטויות וחזרנו לטעימה קטנה וזה בטח יחזור על עצמו עד שיום אחד יישבר לי כל כך שאני לא אצליח להסתכל עליו יותר, אני מקווה בכל אופן.
אז בכיתי קצת, קראתי שוב את המיליון הודעות ועוד יום יומיים אחזור לרוטינה הזאת של למחוק הכל, כל זכר לשיחה או למה שהיה, נאבד קשר לחודשיים- שלוש עד שנחזור שוב לצפון ונפגש שוב וחוזר חלילה.
הכחשה זה לא מואיל, עדיף להודות שכואב לך, וכואב לי. אמרתי לו שאני אוהבת אותו והוא ענה לי שהוא אוהב אותי בטירוף, אז הלוגיקה הבסיסית שלי כרגע, כושלת, כי איך לעזאזל מישהו יכול להתחבר אליי כל כך מבחינה פיזית ונפשית ואז פשוט להיעלם כי זה לא נוח? כי זאת עיר אחרת?
המצב הדבילי הזה נמאס עליי. אני מחכה לרגע הזה שאני אקום בבוקר והוא פשוט לא יהיה בראש שלי יותר, זה פשוט ייגמר והפנטזיה הקטנה הזאת שבנינו סביבנו תהפוך להיות זכרון ישן ונחמד לפעמים, אבל זה כל מה שאי פעם נהיה.
אין מה להכחיש כזורקים לך את האמת בפנים כל כמה שבועות, כי אפילו לוגיקה בסיסית לא תציל אותי מזה.