Optimistic, Realistic

יושב לך על הספה, מחליק אצבעות על המיתרים, אף על פי שגיטרה אצלך... זה לא ממש הצד החזק.

נחמד לשמוע אותך מנגן ולא מספר לי את הטלנובלות היומיומיות שלך.

שכחתי כמה כיף זה, כשמפתיעים אותי ובאים אליי ככה סתם.

המיטה שלי הפוכה בגללך, כי אתה גונב את הכרית, משתלט על הגיטרה ואני שוכבת מולך וצוחקת.

הייתי צריכה הסחת דעת, משהו מחוץ לכל הדרמות האלו שלי.

אז אנחנו יושבים ואני מנגנת לך את השטות האחרונה שלמדתי ומתלוננת על זה שאני גרועה. "זה כי את מנגנת בלי ביטחון והאצבעות שלך לא משוחררות."

"כן, אני מרגישה שאני גרועה."

"תשחררי את היד."

"תיבה חמישית, מיתר רביעי... ומיתר שלישי בשלישית."

"ככה?"

"לאלא, אידיוט... אמרתי מיתר רביעי."

"תעזרי לי בכימיה מחר?"

"אני גרועה."

"כן, גמאני."

"תתקשר אליי מחר."

"כן, בטח."

 ידיד אפלטוני לחלוטין, שאני מכירה אותו יותר ממה שרציתי.

למה לא, בעצם?

מצחיק שכמעט התנשקנו כל כך הרבה פעמים, בכל כך הרבה מצבים, ובסוף זה מעולם לא קרה.

ואני עדיין לא רוצה את זה.