"אני משחקת איתך משחקים," הודעתי בטון ביישני מעט. "לא שאני לא אוהבת אותך, תבין..."
"קשה לי." הוא פלט, מביע זלזול מסוים במבט הרגוע להפליא.
משכתי בכתפיים, "אתה מסוגל, פשוט לא רוצה." ושיחקתי עם קצוות השיער.
תמיד היה לי הרגל לשחק עם השיער כשנלחצתי והוא, גיחך למראה האצבעות הממוללות ושילב ידיים.
היד נקמצה לאגרוף ושילבתי ידיים גם כן, מתבוננת בחיוך המעטר אט- אט את שפתיו.
הוא תמיד אהב את העיניים שלי כעוסות.
"אז תסבירי לי, ילדונת." נכנע לבסוף.
"יש לנו מטרות בחיים, לא?" התחלתי לדקלם, הרי שהרצתי את השיחה בראש כבר עשרות אלפי פעם.
"לרובנו," נאנח.
"גם לי יש מטרות. אתה יודע... לסיים תיכון, להגיע לצבא..." גיכחתי, "לסיים, לעבור לתל אביב ולהתקבל לאיזה קורס יוקרתי ברפואה, ואז לגלות שזה בכלל לא בשבילי ולוותר לטובת לימודי משחק. ובין לבין, גם לפתח קריירת מלצרות כושלת."
גרמתי לו לצחוק והגיחוך התפתח לו לחיוך. "אני בטח אמצא את עצמי גרה בדירה שכורה עם חברה וכלב. אבל זו בעצם לא הפואנטה."
עיניו ברקו בסקרנות, "אז מהי, בעצם?"
משכתי בכתפיים, "שאם תדבר איתי בעוד חמש שנים מהיום, נניח, כל מה שציינתי מקודם יהיה נכון. מילה במילה."
"את לא יכולה לדעת."
"דווקא כן." התרסתי במהרה.
"אה, כן?"
"תתפלא, אבל זה באמת מה שאני רוצה. חיים מעניינים."
"אז איפה נכנס החלק של המטרות?" שאל, מבולבל מעט.
"אני תמיד משיגה מה שאני רוצה." הכרזתי בחיוך.
הוא השיב לי אחד נוסף, "מתנשאת שכמותך."
"אולי." השפלתי עיניים, "אבל אתה... אתה תמיד תישאר משהו אחר. מעבר, אולי."
"מה את אומרת?" הוא התבונן בי ארוכות וחיכה להמשך, בארשת פנים אדישה.
"אתה מעולם לא היית וגם לעולם לא תהיה שלי. כי ככה העולם פועל, אתה יודע? כשזה מושלם סוף כל סוף ויכול להיות בדיוק מה שחיפשנו... זה לא יהיה. כי זה המזל שלי בחיים. לכן אתה תמיד תישאר משחק בשבילי, כדי שלא תהפוך למשמעותי מדיי.
אתה המטרה הבלתי מושגת שלי, עקב האכילס שלי אולי..."
כי אני תמיד משיגה מה שאני רוצה.
ואף על פי כן, כתבתי את כל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen