'עכשיו את כבר לא סתם אורחת', היא אומרת בחיוך ושמה לי יד על הכתף, 'את כבר חלק מהמשפחה.'
זה נשמע לי מופרך ואני מגכחת, בעודי מלטפת את הכלבה המתרפסת.
לצלילי אואזיס אתה ממקם את עצמך מעליי, נעצר לרגע ומביט בי מלמעלה.
'קר לי...' אני מתלוננת בחיוך ואתה נשכב עליי לאט, מושך מעלינו את השמיכה.
נושף באוזן ואני קוברת את הידיים שלי בשיער שלך.
והשפתיים שלנו תמיד מתנתקות ברכות הזויה שכזו, מאז שאמרת שאתה אוהב.
הראש שלי על הכתף החשופה שלך, ואתה מלטף תחילה את השיער שלי ומניח את היד על המותן.
שאלת מה קורה - ואני הרגשתי צורך לדבר דווקא איתך, אז אני מדברת ואתה מקשיב.
וכשאני מסיימת, בוכייה מעט, אתה מחבק ואומר שיהיה בסדר.
אז אני מתכרבלת בנקודה הזאת מתחת לצוואר שלך, שאני כל כך אוהבת, בה הניחוח של 'הוגו בוס' ושלך - מתערבבים בשלמות.
אתה נוגס בשוקולד שהבאתי לך שעה קודם ומגחך, 'משהו מתוק בפה, ומשהו מתוק לידי. ככה צריך.'
ואני צוחקת.
כמה קיטשי.
'ואלנטיינז שמח דארלינג.'
הבטתי בך בצהריים, זרוק על הספה, צופה בי בעת הדיבור הקולח של אמא שלך, וחייכתי.
ואז הבנתי... כמה שאני אוהבת אותך.
זה נכון לי. ונכון לך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen