עובר עליי יום רע.
לא סתם יום רע מהימים האלו שעושים לך מבאס בלילה.
אלא יום רע מאוד.
אני חושבת שהבנתי את העיקרון פה.
זה לא מספיק.
זה לא מספיק שאני לומדת כל יום עד שלוש בבצפר, כי אנחנו לא לומדים עד שבע- אז הבצפר שלי לא טוב.
ובעצם בבגדים לא רואים שהשמנתי, אבל כשאני מרימה את החולצה... רואים שאני צריכה דיאטה, אבל גם אם אני ארזה,
אני עדיין לא אהיה רזה. אני אהיה בסדר. כי מה לעשות... אלוהים לא נתן לי גוף משהו.
ואני גם תמיד אהיה נמוכה.
וזה לא כל כך יפה, אבל זה בסדר! כי יש עקבים.
אבל בלי עקבים, זה לא מספיק.
והטעם שלי בבגדים? הוא תמיד ילדותי. וזה לא משנה שזה מה שאני אוהבת, הפואנטה היא שזה ילדותי.
והוא חייב להשתנות.
ו88 במתמטיקה זה לא ציון טוב. למען האמת, בארבע יחידות זה ציון ממש גרוע. כי הרי אני מסוגלת למאה.
אז מה זה משנה שאני מרוצה.
וזה לא משנה שתאטרון זה אחד הדברים שיותר חשובים לי בחיים. זה הרי לא מתמטיקה, אז אני תמיד צריכה לוותר על תאטרון.
כי לימודים זה הכי חשוב, ולמי אכפת שתאטרון חשוב בשבילי?
ואני אף פעם לא אהיה חכמה כמו אבא שלי.
כי אבא שלי היה כל כך מוצלח, ואף פעם לא השקיע יותר משעתיים בשיעורי בית, ותמיד היה לו מאה בהכל.
וזה לא בסדר שאני לא כמוהו, כי אני חייבת להיות מושלמת גם.
מה שאני זה פשוט לא מספיק.
אני מצטערת, סבתא, אני לא הנכדה המושלמת. אז אולי עדיף שאני פשוט אעלם, ואז תהיי מרוצה.
אני מצטערת, אני לא הבת החורגת שרצית... אני בכלל לא כמו הבת שלך ואני לא עובדת. ואני לא שוטפת כלים בלי שמבקשים ממני.
ואני ישנה עד מאוחר, ולא מחשיבה אותך לאמא שלי.
אני מצטערת שאני לא טובה מספיק.
נמאס לי. אני צריכה לחזור לבית שקט, ואני צריכה לרצות לחזור הביתה.
אבל בבית אחד יש מלחמה ועוינות קרה, ובבית שני אני פשוט לא מספיקה.
נמאס.
"גם אם לא היה לי אותך, לא הייתי רוצה אותו."
"תודה לך..."
"לא.. אל.. כלומר, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם לא היה לי אותך."
"אני.."
"אני מצטערת, זה קיטשי."
"לא."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen