זה התחיל בערך לפני שנה.
כלומר, לפני שנה בדיוק...
אבל זה התפתח כבר לפני. בדיחות כאלו, אתם יודעים.
בחג האהבה של שנה שעברה הייתי בסדר. באמת! אף על פי שאני שונאת את החג.
נפרדנו שבועיים לפני, והאמת שזה הרגיש נכון... כי זה לא היה זה, ואפילו לא היה טוב.
נפרדנו ברוח טובה, והוא כתב לי במסנג'ר. אז זרמתי, ידידים, מה לא?
אז עוד הייתי תמימה.
והוא זרק את זה, בנונשלנטיות שכזו- "אני עם האהבה שלי היום."
ואני בלעתי רוק מול המסך וכתבתי לו 'וואה' מתלהב יתר על המידה. כבר ידעתי.
אני לא טיפשה. אבל בנונשלנטיות כזו?!
זה לא שקינאתי. אני זאת שזרקתי אותו, אז מה שבכיתי קצת?
הוא לא היה סתם, אחרי הכל. אז היה לי קשה לסיים.
התפוצצתי מבפנים והתחלתי לבכות.
התקשרתי אליה והיא שתקה, כי גם זה היה דפוק.
היא שתקה ואני בכיתי.
השיחות איתו נמשכו עד חמש- שש בבוקר.
הייתי מתעוררת בשמונה והולכת לחזרות. חוזרת בשמונה בערב, שוכחת לאכול ובאה לדבר איתו שוב.
הוא היה שולח לי סמיילים של חיבוק ואומר שהוא חיכה לי.
זה היה מקסים בעיניי.
הוא היה חבר שלו.
חבר שלו שמדבר איתי, מצחיק אותי, מעלה לי את האגו.
וזה קפץ.
קבענו, ביטלנו.
קבענו שוב...
וככה זה התחיל.
הוא על המיטה שלי, לבוש סווצ'רט לבן, עם שיער שחור ופרוע.
"חם פה משהו, לא?" אני ממלמלת בחיוך ומורידה את הסווצ'רט האדום שלי.
הוא צופה בי, מחויך עם הרגליים על המיטה, ברכיים מקופלות.
"אז מה..." אני מתקרבת בגיחוך, "עדיין חושב שאני כזאת כוסית?"
"בואי, בואי, תעשי סיבוב..." הוא תופס ביד שלי ומסובב אותי לאט.
"על מה את מדברת... בטח שאת כוסית, את." ומושך אותי אליו, מתיישב באותה תנוחה בחזרה.
אני נשנעת על ברכיו עם הידיים. "אה, כן?"
"כן."
"בטוח..?"
"אהא."
"יופי." ונישקתי אותו.
טעות מספר אחת.
הוא הלך. הניחוח שלו נשאר בחדר, ריח גברי שכזה, נעים. הרגשתי אותו גם על עצמי. על העור שלי, על השיער...
והדבר היחיד שהייתי מסוגלת לחשוב הוא שאני ממש חייבת להתקלח. לא נרגעתי. הייתי חייבת להתקלח.
עברה שנה.
יותר מדיי זמן.
ועכשיו... בעשרים דקות הספקתי להתעצבן, להגיד דברים, להתחרט ולהגיד שאני אוהבת.
מערכות היחסים האלו...
אני צוחקת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen