אני רואה אותה בוכה על הספה.
"יהיה בסדר, נו," אני מחבקת אותה ומלטפת לה את השיער.
יש לה חבר קנאי ורכושני, הוא אוהב אותה ברמות כאלו- שהוא גורם לה להיחנק.
אנחנו יושבות על קפה, קליק ופתי בר, ארבע בנות- ואומרות לה שזה ממש לא בסדר.
ואתה לא התקשרת אתמול, אז אני פוזלת לפלאפון כבדרך אגב.
"איפה הוא משרת, חבר שלך?"
"קורס טיס."
"ואו. תשמרי עליו."
אני שומרת, אני שומרת.
סיפרתי לך את זה בשיחה הקצרה היום.
אתה צוחק- "כן, כן! תקשיבי לה! לא לזרוק!"
"היי, לא חשבתי אפילו..."
"אני יודע, אבל.. את יודעת, זה נהיה קשה עכשיו."
"אני חושבת שהוכחתי את עצמי, לא? כבר כמעט שלושה חודשים.. ובערך שנה לפני."
אני מחכה שיעברו שלוש שבועות.
אני מחכה לנסוע איתך ועם כולם לכנרת.
לשכב יותר מדיי אנשים, על שמיכה קטנה, חצי שיכורים, לצחוק בלי הפסקה.
לדבר שעות מול המים והירח... ולהתחמק לתוך אוהל, ככה שלא יפריעו- לזמן שלי ושלך בלבד.
להתחבק על סוכת מציל מתחת לשק שינה ושמיכת צמר... ולפקוח את העיניים כבר בשש בבוקר.
ואז להישרף בשמש הרותחת, במים צלולים, לקפוץ קפיצת ראש למים ולאכול לחם עם ממרח שוקולד וחמאת בוטנים.
יש לי למה לחכות.
יש לי מה לעשות.
ככה צריך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen