עישנתי הרבה היום.
הרבה יותר ממה שרציתי והרבה מעבר למה שהייתי צריכה.
אחרי אחת השיחות, ישבתי על אדן החלון עם דמעות בעיניים וחנק בגרון.
היה נדמה לי שאני שוב מנפחת את זה, כי אני נקבה.
והרגשתי חנוק. אף על פי שאני בטוחה בו, בנו, ובטוחה שזה נובע מבעיות ניסוח שלו.
או אלוהים יודע מה.
'לא משנה לי.'
לרגע אתה עלול לגרום לי לפקפק...
אז יצאתי.
בהרגשה רעה ותחושת בטן, אבל יצאתי.
ופרקתי קצת וצחקתי וקניתי שוקולטה בגרג. והיא קנתה עוגיות, כמו שאנחנו אוהבים.
דיברתי איתה עליו וצחקתי שאני משפיעה עליו, כי הוא ידיד כזה טוב...
וכמה שהוא חשוב לי.
הוא הופיע שם, עם תספורת ולרגע הייתי מופתעת והוא חייך. שיכור.
שאלתי מתי הוא הסתפר, ומה לעזאזל קרה לחולצה שלו.
הוא הסתובב אליי עם גב מדמם ונחנקתי.
ושתקתי.
שמעתי אמבולנס וידעתי. הם אמרו לי שזה שטויות, אבל ידעתי.
זה לא חמור, כמה תפרים ויומיים בבית חולים.
העברתי לה את השוקולטה ורעדתי קצת עם דמעות בעיניים.
לא קרה לו כלום, היא הרגיעה, הוא ניסה.
רק דקירה, ישחררו אותו מהר.
ורציתי לבכות.
אבל לא בכיתי.
כנראה שעוד לא הספקתי להעריך באמת...
כמה באמת הוא חשוב לי.
יש לי ימים רעים.
אין לי עבודה.
כרגע, באלי לישון עד מחרתיים ואף יותר.
אבל זה בסדר.
העיקר שהוא בסדר.
העיקר שאנחנו בסדר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen