לקחתי תרופת הרגעה צמחית.
אבא אמר לשים 20 טיפות והיה לזה טעם של מנטה מריר.
אני צריכה לישון.
הלחץ מגיע אליי.[נו gets to me, הבנתם את הפואנטה.]
בעוד רבע שעה אני אמורה להירדם בקלות.
תחזיקו לי אצבעות.
מחר לקום ב4:45, צבא ארור.
"שומעת... המפקדת אמרה שהרגילה שלנו, אז יעשו אותה..."
"אל תנסה אפילו, זה אחד באפריל!"
"אבל תקשיבי..."
"לאלא, אתה לא תעבוד עליי."
"אנחנו נשארים בסופ"ש ההוא."
"אני לא מאמינה לך."
"של הכנרת."
"אני לא מאמינה לך."
"אני מצטער... זה עוד לא בטוח אבל..."
"אני לא.. רגע, אתה באמת רציני?"
"את לא יודעת כמה כואב לי להגיד את זה. אני חושב על זה בכל רגע אפשרי."
"לא. למה?"
"לא יודע."
"למה הם עושים לכם את זה?"
"כולנו פה שואלים את אותה שאלה."
"זה... יהיה בסדר."
"חלמתי על זה אתמול, על כל הסיטואציה."
"הייתי כלולה?"
"ועוד איך. ביותר ממצב אחד, ביותר מתמונה אחת."
"יופי. אז הכל יהיה בסדר."
אני אוהב אותך - אני אוהבת אותך.
בו זמנית.
טלפטיים אנחנו, משהו.
ואת היומולדת הוא יבלה עם המשפחה.
הוא רוצה שאני אבוא, אני מרגישה את זה.
היה לו קשה להבין למה אני לא אבוא הפעם- ביומולדת.
הוא אמר שלאמא שלו זה מפריע קצת, אבל היא בחיים לא תודה.
ואני מבינה. אותה. וקצת אותו.
זה היומולדת שלו, והוא חייב קצת זמן איכות רק הוא והמשפחה.
אבא אמר שהוא לא ממש יודע מה נכון ומה לא בקשר הסוריאליסטי הזה שלנו, אבל אם לפתוח ראש- אני צודקת.
משפחה זה חשוב.
הם יעריכו את זה.
והוא יעריך אותי. ויחגוג איתי שבוע מאוחר יותר.
אני אופטימית.
יהיה כנרת, זה רק נתקל במכשול, זה הכל..
זה יבוא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen