צבעתי את השיער.
רציתי אותו חום עם גוון אדום, אבל הוא בעצם יצא דיי אדום עם גוון חום.
וזה לא נראה רע, אבל אני לא אוהבת את זה.
כמה אמרו לי שזה יפה, וכמה אמרו לי שעדיף לחזור לבלונד, ואבא אמר שהוא יאהב אותי שוב רק כשהצבע ירד...
ואני לא אוהבת את זה.
הצבע ירד תוך חודש, גג חודשיים והכל יחזור לקדמותו ואני שוב אתמודד עם סטיגמת הבלונד.
בספר מחזור כתבו- "מ' היא בלונדינית חכמה, תופעת טבע, וזה דבר דיי נדיר."
או משהו כזה, בחרוזים קצת יותר מוצלחים.
נוח לי עם הסטיגמה, או עם החוכמה שאני כביכול משדרת לכיתתי היקרה מזה שלוש שנים.
מציק לי עם הצבע. זה לא שזה נראה רע, ואולי הייתי מוכנה להתרגל לזה.
אבל כבר התרגלתי שצוחקים עליי שאני טיפשה ואז אני שוברת את הסטיגמה בחיוך ובאיזו הערה שנונה.
בייחוד כשאני ואתה מדברים, ואתה אומר שהצחוק הבלתי פוסק והשטויות שאני מדברת- הכל בגלל השיער.
ואני צוחקת- "אז מה, לא מגיע לי להיות עם טייס שכמוך?"
"לא." אתה עונה בקול שקט, "מגיע לך הרבה יותר, בלונדינית שכמותך."
אז צבעתי את השיער בפעם ראשונה בחיי, והתאכזבתי.
ואל תגידו לי שזה לא ביג, וזה רק שיער.
זה כן ביג דיל בשבילי. וזה לא רק שיער.
זאת הסטיגמה שלי, ובלעדיה אני מרגישה קצת לא שלמה, זה הכל.
"את בלונדינית ונועדת להישאר כזאת."- ציטוט מידיד קרוב. מסתבר שהוא צדק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen