Optimistic, Realistic

אני סופרת את הימים, כמעט את השעות.

הבית ספר מתיש אותי, על אף שהוא עומד להפוך לזכרון עבר שכזה...

וגם ההמתנה המייגעת הזאת לסופשבוע.

כנרת, וודקה, בשר, אוטו, חברים, ההוא שלי... אוהל, כוכבים ומים.

ושקט מקסים כזה של טבע.

ואני ממש לא טיפוס של טבע, שתבינו.

אני בעצם טיפוס עירוני מאוד, ואף פעם לא אוכל לחיות בלי רעש מכוניות בלילה וגשם מאובק בחורף.

טוב, אולי זאת מטאפורה חזקה לניו יורק וקצת לתל אביב, לא לחיפה.

אבל תמיד טענתי שחיפה משעממת אותי למוות. היא עקומה קצת, ומלאה בזקנים.

זאת לא העיר שלי.

לא הטבעית, בכל אופן.

אבל הכי הכי, אני רוצה לחזור למדבר, כמה שזה ישמע הזוי.

לברוח יום אחד בספנטניות מוחלטת מהבית לאמצע המדבר בלילה.

לפרוש שמיכה, לשתות תה מטרמוס ולבהות בכוכבים בדממה במשך שעות.

בזרעותיו של הזה שקרא לי הכי יפה בעולם.

במקום שבו רואים את הכוכבים בצורה הכי בהירה שיש.

בשקט.