Optimistic, Realistic

עברה קרוב לחצי שנה מהפעם האחרונה שטרחתי לחדש את הפלייליסט באייפוד שלי.

מה הטעם בעצם?

שמעתי מוזיקה ביוטיוב, לפי מה שהיה בא לי לשמוע. 

בבית לא היה צורך.

מהרגע שעברתי לדירה הזאת לא היה בה דקה של שקט, תמיד הומה, מלא אנשים, ואם לא אנשים אז אנחנו שנינו.

ואנחנו שנינו... לנו היה טוב גם בשקט על הספה, כשהראש שלי על כתף שלך. 

לא היה צורך לדבר או לשמוע מוזיקה.

לפעמים היית מתחרפן מהשקט התמידי הזה, מחבר את הפלאפון שלך לרמקול הנייד שהבאת לי ושם את האלבום של אלט ג'יי או מאסיב אטאק,

לפי המצב רוח באותו היום, וגם זה היה בסדר. 

השקט מעולם לא הפריע לי, אני בחורה של שקט.

שקט בראש, שקט בנפש, שקט בבית, שקט לידך.

הבית שקט כבר שלוש שבועות. דומם למעשה.

זה כבר לא השקט הנוח שלי, זו דממה כבדה כזאת שמעיקה עליי ברגעים וגורמת לי לרצות לבדוק כל פינה בבית ולוודא ששום דבר לא מתחבא בחדרים. 

בתים גדולים ושקטים לחלוטין תמיד הפחידו אותי. 

אז אני ממלאת את האייפוד בשירים שהיית שם לנו, מחברת אותו לרמקולים החדשים שקיבלתי כמתנת ניחומים או משהו כזה, ואז הבית חוזר לעצמו, קצת. קצת פחות שקט וקצת פחות מאיים. 

אין לי למי לשים את הראש על הכתף ואז ברגעים סויימים אני נזכרת,

כמה הייתי צריכה שקט....

וכמה אתה היית סובל מזה. 

שש שנים אחורה והמקום הזה נוצר בשבילך.

הכתיבה שלי הייתה עליך ועל כל מה שאני מרגישה, מבלבלת או כואבת.

ובעצם מאז לא היית.

לפני שלוש שנים נעלמת לחלוטין ומבחינתי, לתמיד.

ערב בהיר אחד אתה פשוט מופיע, כשכמעט ולא השתנית, ואתה עדיין ההוא מפעם...

הציני, עם הבדיחות השנונות, עם המחסור בתשובות הישירות והכוונות הלא ידועות.

אתה פשוט פה, כותב לי כבר ארבעה ימים וגם לדבר איתך זה קל ממש כמו פעם.

שלוש שנים של דממה ואחריהן, אני אחרת, במקום אחר, עם רגשות למישהו אחר...

אבל אתה מעורר בי נוסטלגיה משגעת של מה אם...?

הגבר היחיד שאהבתי, הילד שבו התאהבתי אז...

אחריך לא היו עוד "כאלה" אהבות.

ועכשיו כשהתחלתי להאמין שעלולה להיות, אתה חוזר בסערה לחיי, ובעצם בכלל לא בסערה,

פשוט מופיע בדיסקרטיות ומשבש לי כל השקפת עולם כמו שעשית אז, ביום שבו נכנסת בדלת של הוילה ולא יכולתי להוריד ממך את העיניים.

היית עקב אכילס שלי פעם, היחיד שבאמת הכאיב לי עד לרצון למות,

אבל אני כבר לא בת 17, והוא גורם לי הכל חוץ מכאב, 

אז למה בעצם הופעת?

ולמה הבלבול ממך מרגיש כל כך טרי שוב...?

"כמה פרטנרים היו לך?"

"עקפת את כולנו, הא?"

הפלא ופלא.

"עדיף שהוא ישמע את זה ממני."

"למה הוא צריך לדעת מזה בעצם?"

"הוא אחד החברים הכי קרובים שלי, אני חייב לו את זה."

לא, אתה חייב לו לא לשכב עם האקסיות שלו, אבל בעצם לא תהיה הראשון.

ואני? אני לא חייבת כלום. 

מבטים הזויים.

אכפת לך ממני?

אכפת לך מסקס?

כל יום שאני מסתכלת עליך אני מאבדת תחושה עוד יותר.

קו שטוח בראש, בלב, בגוף.

ההרגשה הזאת של לחיות ולהרגיש כלום.

לפני חודש רציתי את זה, עכשיטו אני נזכרת כמה זה קל.

כי בעצם...

who gives a damn?

(אף אחד מההם... לא. לא ממני.)

נשיקה עדינה.

היא נשארת באוטו שלך... אנחנו לא ממשיכים, אתה עייף, אני הפוכה,

אני מנשקת אותך או אתה מנשק אותי?

בוהה בתקרה ותוהה אם זה אמיתי. 

עשר שניות של הזייה מתוקה.

אתה כבר לא מעורר... כבר עוררת בי משהו כל כך אמיתי וכנה.

עוררת בי רצון להיות מונוגמית שוב, נזכרתי בעצם... כמה שאני מונוגמית מטבעי.

בלעדיך אין אף אחד אחר.

בלעדיך לא בא לי לנשום.

ככה זה מרגיש? אהבה? גיל 17?

כואב עד שזה בלתי נסבל בלי שום יכולת להתנתק.

אני חושבת עליך כל דקה פנויה, כל רגע שקט... אתה שם בלי להיות שם.

אני אוהבת אותך.

ככה זה מרגיש? ככה זה... שבא לי למות?

ככה זה שאתה אוהב אחרת ששברה אותך?

איך מפסיקים?

איך מפסיקים להאמין שאני אהיה זאת שאציל אותך אחרי שהייתי חלק בתהליך השבירה?

ובעצם.. הייתי בכלל?

אני אוהבת אותך. נראה לי.

ככה זה כואב, עד שברון.