נשיקה עדינה.
היא נשארת באוטו שלך... אנחנו לא ממשיכים, אתה עייף, אני הפוכה,
אני מנשקת אותך או אתה מנשק אותי?
בוהה בתקרה ותוהה אם זה אמיתי.
עשר שניות של הזייה מתוקה.
אתה כבר לא מעורר... כבר עוררת בי משהו כל כך אמיתי וכנה.
עוררת בי רצון להיות מונוגמית שוב, נזכרתי בעצם... כמה שאני מונוגמית מטבעי.
בלעדיך אין אף אחד אחר.
בלעדיך לא בא לי לנשום.
ככה זה מרגיש? אהבה? גיל 17?
כואב עד שזה בלתי נסבל בלי שום יכולת להתנתק.
אני חושבת עליך כל דקה פנויה, כל רגע שקט... אתה שם בלי להיות שם.
אני אוהבת אותך.
ככה זה מרגיש? ככה זה... שבא לי למות?
ככה זה שאתה אוהב אחרת ששברה אותך?
איך מפסיקים?
איך מפסיקים להאמין שאני אהיה זאת שאציל אותך אחרי שהייתי חלק בתהליך השבירה?
ובעצם.. הייתי בכלל?
אני אוהבת אותך. נראה לי.
ככה זה כואב, עד שברון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen