 כינוי:
Rayen בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
צבאצבאצבא
יש לי דלקת במעטפת הגיד בפרק כף היד.
זאת בעיה.
יש לי פטור משמירות אבל בינינו, לצבא לא אכפת... לא מהדלקת ולא מהמיגרנות.
אני סוגרת יום העצמאות ואין משהו שמבאס אותי יותר מזה כרגע, בהתראה של פחות משבוע.
כל הזין?
| |
סוף הוא תמיד התחלה
סיימתי את הקורס.
וזה מרגיש לי קצת שוק, כמו השוק שהיינו כשרק הגענו.
קיבלתי המלצה לפיקוד, ובנוסף הרבה הערות מצד המפקדים שלי שאני אהיה מפקדת מעולה, וכמה כיף יהיה אם אחזור לפקד איתם.
הרגשתי בעננים.
הרווחתי את סיכת המפקד, שזה אומר שמבחינתו אני המצטיינת.
הוא הוריד את הסיכה שלו באמצע הטקס, אמר לי לעצום עיניים ושם לי אותה ביד.
היד שלו רעדה ואני לא הצלחתי להפסיק לחייך.
גיליתי שהוא בנאדם מיוחד, מהסגנון שהייתי מתחברת איתם בקלות אילולא הייתי פוגשת אותו בסביבה אחרת.
אני לא מרגישה שונה, או אחרת... גם אחרי הקורס.
סה"כ החלק הקשה עוד הרבה לפני, וזה מפחיד אותי- גם בלילה, וגם ביום.
החיים ממשיכים.
חברים, חברות, ישנים וחדשים... אנשים שאיתם אשמור על קשר גם אחרי הצבא.
אנשים שמהם לא הייתי מצפה.
אני ודארלינג חגגנו שנה, כבר כמעט שנה וחודש.
הבעיות שלנו נשארו אותן בעיות שאיתן אנחנו מתמודדים בדמעות, שיחות ארוכות ופתרונות יצירתיים למדיי.
התקדמנו המון מאז הפעם האחרונה שדיברתי עלינו.
עכשיו אני כבר לא צריכה ליזום הכל לבד, עכשיו גם כשאתה יודע שאין פתרון, אתה ממשיך להתקשר ולשתוק איתי בטלפון ולשאול מדיי פעם- "אז מה עושים?"
אף על פי שהתשובה לא באמת משתנה.
עברתי כמעט 3 חודשים מהשירות שלי, אני כבר מזמן מרגישה אדם אחר...
לא שונה, פשוט אחרת.
כבר מהשבוע הראשון של הטירונות.
המפקד שלי כתב וצדק-
"את אדם חריף, שיודע להשתמש בלשון שלו. נראה לי שעברת תהליך התבגרות ולמידה עצום, למידה על יחסים עם האנשים סביבך.
על העברת שיעור ועל הנעה של אנשים יחד ועוד... גם מבחינת החברים שהתחברת אליהם. אני לא חושב, אלא בטוח... שתהיי מפקדת מדהימה!"
וככה סיכמתי פרק אחד בחיי.
| |
בועה צפונית
2009, הא?
עוד פחות משעה אני כבר אהיה על מדים בדרך חזרה לבסיס.
בעוד יום, אני אהיה בקהילה דתית ואנסה לשמור שבת. יא רייט.
עוד יומיים יש לנו שנה, ואני סוגרת, בקהילה דתית.
זה נשמע דיי באסה.
אני חיה בסרטים של בנות שחבר שלהן בעזה, בהר הבית, שנופלים להן טילים בעיר...
אני מנסה להיכנס לבועה הצפונית, שמלפני שנתיים הייתה בדיוק באותו מצב, אבל עכשיו זה מרגיש רחוק כל כך.
אני מנסה לא לחשוב על מי בעזה, ומי יכול להיפגע עכשיו.
אני מנסה לשקוע בבעיות הקטנות והלא חשובות שלי...
אבל עכשיו אמרת שאולי יקפיצו אותך לחברון, ואתה כבר לא עונה לי לטלפון...
ואני כבר לא יכולה.
אע"פ שזה לא עזה.
אמרנו פוי?
| |
הר הרצל
כשנכנסים לאזור הקברים בהר הרצל, מרגישים קור כזה, גם כשאין רוח והשמש זורחת בשמיים.
ומיד, כולם משתתקים בבת אחת, כאילו עשו זאת בפקודה.
מסתכלים מסביב על כל הירוק, ועל כל המצבות ושותקים- בנסיון לעכל לאט לאט את מה שהולך סביבנו.
כשאנחנו נשבעים לצה"ל, אנחנו אומרים שאנחנו מוכנים לציית לכל הפקודות, להקדיש את חיינו וגם להקריב את חיינו למען המדינה.
כולם חוזרים על המילים בהתמדה, לא מפספסים אף מילה- צועקים בכל הכוח.
כולם מתכוננים ואז הצעקה הזו- "אני נשבעת!" שקורעת את הדממה סביב וגורמת לצמרמורת.
זהו, נו, עכשיו רשמית נשבענו.
בהר הרצל, גם יש אנשים שנשבעו.
חלקם אמנם בשנות ה70, וחלקם רק לפני שנה.
הם נשבעו כמונו, וצעקו כמונו, החזיקו את הנשק ושרו את ההמנון.
לכבודם הורם הדגל והרבה הורים בוכים באו להתרגש ולחלוק בשמחתם.
הם התמידו בשבועה וקיימו אותה.
אז כשאני נכנסתי להר הרצל והסתכלתי על קבר של צנחן שנפל, שהיה מוכן לוותר על חייו בחו"ל רק בשביל להישבע, להתגייס וליפול...
אני מבינה לחלוטין מהו המושג חלל.
פשוט חלל.
השתתפנו בסד"ח של שלושה ימים.
זה השאיר עליי רושם מטורף.
יום אחד גם אני אעמוד ברחבה גדולה ואשביע אנשים.
ככה זה.
| |
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
