Optimistic, Realistic

יש בדיוק שתי דרכים בהן אני לא אחשוב עליך.

הראשונה היא למצוא מישהו אחר.

השניה היא לבלות איתך מספיק זמן בשביל להבין כמה שאתה לא בוגר ולא מוכן לשום מערכת יחסים שהיא לא סקס רנדומלי..

אני מנסה את אופציה ב'...

ואז אתה נעלם ואכפת לי.

איך אני שונאת שאכפת לי.

היה הרבה יותר נוח להיות חסרת כל רגש, בדיוק כמו שאתה מאמין שאני.

ככה כולכם מכירים אותי- בוטה, חסרת גבולות ולא רגישה בעליל.

וזה כמעט נכון.

עד שזה לא.

אני אמשיך להתחרפן שאתה לא מדבר איתי מחוץ לשעות העבודה, או עונה להודעה האחרונה...

אני ממש ארצה שתרצה גם, בחודשיים הקרובים לכל היותר.

ואני אהיה בהודו ואתעסק בסרט הבא שאצור לעצמי.

עידוד עצמי זאת המילה האחרונה.

הבעיה היא שאני בחורה של סימנים.

אתה מחבק אותי, מחזיק לי את היד, מנשק לי את המצח...

ואני מפרשת הכל לכיוון הלא נכון.

שם טמונה הבעיה, אתה אדם מנומס מאוד וחסר רגשות.

ואני סתם מטומטמת שממש קשה לה לבד.

להודות בזה בפני עצמי זה מספיק קשה.

היא תמיד מטיחה לי את האמת בפנים, מה לעשות, לפעמים היא מכירה אותי טוב יותר מאשר אני את עצמי.

או לפחות את היכולת המופלאה שלי להדחיק.

אז זה מצב בעייתי משהו...

להתחיל להרגיש שוב זה נפלא ונהדר, רק כמובן שמעולם לא בטיימינג המתאים ולא עם הבחור הנכון.

ובינינו? הדבר היחיד שבא לי כרגע זה שהוא יסתכל עליי בצורה כזאת.

תמיד הייתה לי חולשה לגברים מתוסבכים.

"אז מה... התגעגעת אליי?"

"נו, איך אפשר שלא..?"

דאמ.

ממש חמש שנים אחורה.