אני רועדת מהקור, וראשך על הרגליים שלי.
אני מקפיצה את רגל ימין ללא הפסקה כבר חמש דקות, ואתה עדיין לא קם, רק מגחך.
"את יודעת," הקול שלך שקט מהרגיל, "חשבתי... אבל זה רק בגלל שהייתי שיכור, אז חשבתי..."
"כן?"
"אבל רק כי באמת הייתי שיכור, כן? אל..."
"כן, כן."
"חשבתי ש... אז, כשהיינו, את יודעת."
"אני יודעת." אני יודעת ותוהה מתי תפסיק להתמרח.
"חשבתי שזה יכול להיות הכי מושלם, אם אני ואת... נהיה."
אני מגחכת, חששתי מהשיחה הזאת כל השבועיים בהם התחמקתי ממך.
אז אני מגחכת, "כן, גם אני." מודה, "אנחנו יושבים בחוץ ובוכים על אהבה, על כמה שהיא מסובכת ועל כמה שמתחשק לנו שהכל יהיה פשוט. אז אולי... אבל לא סיכמנו שלא מדברים על מה שהיה בחיים?"
אתה צוחק, "נכון, לא מדברים על זה בחיים."
"בחיים." אני חוזרת ואומרת, ומחייכת.
אתה מאוהב בה, ואני מאוהבת בו, ואנחנו נמשיך להתלונן אחד לשניה לנצח.
או לפחות עד סוף התיכון...
P.S
חתך נקי- מדמם פחות.
אז חתכתי, במהירות ובהפתעה.
עכשיו אני מחכה לפיצוץ.
שלי, לא שלו. הוא ישתוק, כמו שביקשתי...
ואני כבר רואה את עצמי מתחרטת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen