אז אני מכירה בחורה. מישהי מדהימה, אמיתית.
זה ממש לא קטע לסבי, אני פשוט נורא מעריכה אותה בתור בן אדם, כי כבר חסרים אנשים כל כך אותנטים בעולם.
היא תמיד בגישה של תקבלו אותי כמו שאני, מהאנשים שלא משקרים כי הם מרגישים חסרי בטחון.
אז היא מספרת לי על אהבה והאמת, שזה ממש כואב לה. כי זאת אהבה נכזבת, אלא מה?
אבל הרגש שלה כל כך אמיתי, כל כך נכון, כאילו זה הדבר היחיד בעולם שמשנה.
היא מתארת את זה ככאב בנשימה כשכואב לבחור שלה, וכאושר חסר גבולות כשהוא מחייך.
פרפרים מטורפים בבטן, ממש כאילו מעולם לא נפגעה בעבר.
והיא נפגעה ואהבה בעבר, אבל זה- זה מסוג הדברים שנותנים לך סטירה באמצע החיים ומכניסים אותך לפרספקטיבה שונה.
אז היא יושבת עם דמעות בעיניים ומתארת לי את כל מה שהולך לה בגוף וכמה זה מדהים ונוראי כאחד.
זה נשמע כמו אהבה ראשונה ותמימה של ילדים, כשאת הכי עיוורת ואת האמת, ממש לא אכפת לך.
אמנם אין לי דרך לעודד אותה ולהגיד לה שהכל יגמר בנשיקה וסוף טוב, אבל כשאני מקשיבה לה יש לי צמרמורת.
איפשהו בתוך תוכי זה נותן לי תקווה שיש עוד אנשים שמסוגלים להפסיק לנתח לעומק כל מצב וסיטואציה ופשוט לתת לעצמם להיסחף.
ולמרות הסבל והכאב, אני אומרת לה שהיא ברת מזל.
כי בסופו של דבר, רובנו נעבור את החיים ולעולם לא נרגיש ככה, לא נרגיש כאילו אנחנו מסוגלים למות בשביל האדם השני.
אנחנו חברה ריאלית שמחנכת שאהבה זה רגש פיזי, בסיסי ודועך עם הזמן ואני באמת מאמינה לזה.
אבל כשאני רואה את המבט שלה בעיניים, אני אומרת לה דבר אחד- תזכרי שיום אחד, כשתהיי שוב נעולה בתוך הסטיגמות המוכתבות שלנו,
את תזכרי ברגע הזה ותגידי- וואלה, פעם אהבתי. אהבתי עד כאב, עד דמעות, עד מוות.
והיכולת הזאת להרגיש משהו בצורה כל כך אמיתית שייכת רק לבודדים.
הלוואי עליי את המזל שלה.
וחזרה לריאליות, הלוואי על רובנו אפילו רק לחייך חיוך אחד אמיתי ביום.
כי גם שם איבדנו כל יכולת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen