פעם ציטטתי פה קטעון מהמכתב הראשון ההוא שכתבתי לך, כדי לסגור מעגל כביכול.
וזה מרגיש לי לא סגור.
אני טיפוס שסוגר מעגלים, אז הנה.
"אם אחד מאיתנו יתאהב, אמרת, או שנוכל להיות ביחד או שנפסיק את הכל.
ואם אחד מאיתנו ימצא מישהו- הוא ימשיך הלאה.
אז הנה התוצאה- אנחנו מפסיקים ואתה ממשיך הלאה.
ואני? כן, אני מודה, כנראה שקצת התאהבתי איפשהו בין כל הסיבוכים.
לא רציתי. זה היה מראש נידון לכישלון בצורה הזו. זה היה הכל בשביל הכיף... הכל רק משיכה פיזית, רק זה... אבל הכרתי אותך. לפחות ככה אני מרגישה, ונתתי לך להכיר אותי וזה לא קל לי. אז בין המשיכה וההכרות והעובדה שסתם היה כיף להיות איתך ולדבר איתך, בין כל זה- זה קרה. קשה להאשים אותי. זה הגיוני, לא?
חברה תמיד אמרה לי שאני לא יודעת מה טוב לי. אבל אני בסדר.
ואני מאחלת לך כל טוב עם ההיא, באמת. אני מקווה שטוב לך איתה, כי אתה כבר מזמן רוצה אהבה, זה מה שאמרת לי.
ואני אשמח אם תמצא אותה :]
כבר הצלחתי להבין שאין לנו עתיד, אפילו אמרתי לך את זה.
אני לא מהטיפוס שתוכל להתאהב בו. הצלחתי להכיר אותך, אני חושבת.
זו לא הערכה עצמית נמוכה, יש בנים שאני יכולה להפיל מהרגליים אם אני באמת רוצה, בחיי. טוב עכשיו אני מתנשאת, הנקודה פה היא שזה לא אתה- זאת אני.
וזה לא דבר רע. זה פשוט לא זה. קורה, שאנשים לא מתאימים. "
אם הייתם אומרים לי באותה שניה שבגללי הוא יהיה בדכאון....
שבגללי הקשר ההוא שלו ייגמר...
שבגלל השעות הספורות שבילינו בתוך מגלשה, מבלי לעשות כמעט כלום...
שהמשפט ה'שרירותי' הזה- "אז גם אני... התאהבתי קצת..." יצלצל באוזניי...
שנעבור כל כך הרבה ביחד, בשביל שתגיע למסקנה שאתה בעצם... לא מצליח לאהוב אותי...
ובשניה האחרונה לפני שאתה מאבד אותי, תבין שכן.
הייתי אומרת שנפלתם על השכל.
האמת שאני מצטערת שהבלוג קיבל תפנית קיטשית כזאת. אני מרגישה שאני כותבת בלי פואנטה.
וזה לא כיף לי.
אבל קשה לי לכתוב כשטוב לי.
אני יכולה לכתוב רק על זה, ורק כאן.. כי כמה כבר אנשים סביבי יכולים לשמוע.
אז אולי אני קיטשית והבלוג מדרדר.
חכו, זאת אני.
סטטיות זה דבר שמזמן לא הרגשתי בחיים שלי.
אולי רק בשלושת החודשים האחרונים... השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen