ביקום אחר אולי הייתי מקבלת קרבה בקלות רבה יותר.
אולי הייתי יודעת להתמודד עם אנשים שטוענים שהם אוהבים אותי.
ועם מחמאות שאני בדרך כלל לא קונה. אפילו לא ממך.
אולי הייתי יודעת להתמודד עם העובדה שאנשים ילכו יום אחד, ולא הייתי שומרת דיסטנס מלכתחילה.
אנשים צוחקים על זה שקל לדבר איתי, ואני מפרסמת את זה בגאווה בראיונות לצבא...
אירוני, הא?
אתה יודע, חשבתי שאיתך זה לנצח.
טוב, לא.
אבל עד סוף התיכון לפחות, ראיתי אותנו יושבים על הספסל בגן, מחצות עד שתיים, ומדברים על החיים.
מדברים על פילוסופיה, ואהבה, ופסיכולוגיה, ואהבה, על צבא ועל אהבה.
ראיתי אותך גורר אותי מהבית כשאני עצובה.
ראיתי אותנו רבים כמו ילדים קטנים, נופלים על הרצפה ואתה ממקם את עצמך מתחת לראש שלי- "תראי את הכוכבים..."
ראיתי אותנו מסיימים כמעט בקבוק וודקה זולה, ומתנשקים בתוך שיח ומרגישים שזה זה ללילה אחד.
ואז לא מדברים על זה וממשיכים הלאה, כמו גדולים אחרי סטוץ שטותי.
ואז הפסקתי לראות. ואיבדתי אותך.
אם אתה חושב שבגלל שיש לו אותו, אין לי צורך בך יותר... אז אתה טועה.
אבל אני גאוותנית מדיי להגיד לך את כל זה ישירות.
לא יודעת למה.
אבל זאת עובדה קיימת. אז נגמרנו, לבינתיים.
עד שתזכר שאני עוד שם... ותזכר מי היחידה שאיתה יכולת לדבר חופשי על הכל.
איזה עצוב.
כל כך טוב לי עכשיו ואני לא יכולה לספר לך על זה...
חבל שתזכור רק את הצד הדכאוני שבי, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen