Optimistic, Realistic
Innocence is worth more than this world has to offer |
 כינוי:
Rayen בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
סוף הוא תמיד התחלה
סיימתי את הקורס.
וזה מרגיש לי קצת שוק, כמו השוק שהיינו כשרק הגענו.
קיבלתי המלצה לפיקוד, ובנוסף הרבה הערות מצד המפקדים שלי שאני אהיה מפקדת מעולה, וכמה כיף יהיה אם אחזור לפקד איתם.
הרגשתי בעננים.
הרווחתי את סיכת המפקד, שזה אומר שמבחינתו אני המצטיינת.
הוא הוריד את הסיכה שלו באמצע הטקס, אמר לי לעצום עיניים ושם לי אותה ביד.
היד שלו רעדה ואני לא הצלחתי להפסיק לחייך.
גיליתי שהוא בנאדם מיוחד, מהסגנון שהייתי מתחברת איתם בקלות אילולא הייתי פוגשת אותו בסביבה אחרת.
אני לא מרגישה שונה, או אחרת... גם אחרי הקורס.
סה"כ החלק הקשה עוד הרבה לפני, וזה מפחיד אותי- גם בלילה, וגם ביום.
החיים ממשיכים.
חברים, חברות, ישנים וחדשים... אנשים שאיתם אשמור על קשר גם אחרי הצבא.
אנשים שמהם לא הייתי מצפה.
אני ודארלינג חגגנו שנה, כבר כמעט שנה וחודש.
הבעיות שלנו נשארו אותן בעיות שאיתן אנחנו מתמודדים בדמעות, שיחות ארוכות ופתרונות יצירתיים למדיי.
התקדמנו המון מאז הפעם האחרונה שדיברתי עלינו.
עכשיו אני כבר לא צריכה ליזום הכל לבד, עכשיו גם כשאתה יודע שאין פתרון, אתה ממשיך להתקשר ולשתוק איתי בטלפון ולשאול מדיי פעם- "אז מה עושים?"
אף על פי שהתשובה לא באמת משתנה.
עברתי כמעט 3 חודשים מהשירות שלי, אני כבר מזמן מרגישה אדם אחר...
לא שונה, פשוט אחרת.
כבר מהשבוע הראשון של הטירונות.
המפקד שלי כתב וצדק-
"את אדם חריף, שיודע להשתמש בלשון שלו. נראה לי שעברת תהליך התבגרות ולמידה עצום, למידה על יחסים עם האנשים סביבך.
על העברת שיעור ועל הנעה של אנשים יחד ועוד... גם מבחינת החברים שהתחברת אליהם. אני לא חושב, אלא בטוח... שתהיי מפקדת מדהימה!"
וככה סיכמתי פרק אחד בחיי.
| |
בועה צפונית
2009, הא?
עוד פחות משעה אני כבר אהיה על מדים בדרך חזרה לבסיס.
בעוד יום, אני אהיה בקהילה דתית ואנסה לשמור שבת. יא רייט.
עוד יומיים יש לנו שנה, ואני סוגרת, בקהילה דתית.
זה נשמע דיי באסה.
אני חיה בסרטים של בנות שחבר שלהן בעזה, בהר הבית, שנופלים להן טילים בעיר...
אני מנסה להיכנס לבועה הצפונית, שמלפני שנתיים הייתה בדיוק באותו מצב, אבל עכשיו זה מרגיש רחוק כל כך.
אני מנסה לא לחשוב על מי בעזה, ומי יכול להיפגע עכשיו.
אני מנסה לשקוע בבעיות הקטנות והלא חשובות שלי...
אבל עכשיו אמרת שאולי יקפיצו אותך לחברון, ואתה כבר לא עונה לי לטלפון...
ואני כבר לא יכולה.
אע"פ שזה לא עזה.
אמרנו פוי?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
