Optimistic, Realistic

והכל ממשיך כאילו מעולם לא עזבתי.

כאילו מעולם בכלל לא הייתי.

קצת שובר הייתי אומרת.

גואה עוזרת קצת.

וממש שניה לפני הסוף...

את מי מכם אני רוצה יותר...?

כמה דברים שהייתי רוצה להגיד ובחרתי שלא-

אתה לא רווק נצחי כי אתה דפוק, אתה בוחר להיות כזה.

ואתה לא שרוף בפני נשים, כי מישהי ששווה את זה לא תשפוט אותך על פי מראה חיצוני ועבר.

מדברים אליי מכל כיוון, אולי כל זה היה רלוונטי...

סך הכל, אתם די מקסימים.

חודשיים של שקט נפשי, הנה אני באה.

שלום הודו!

אני חוששת שאני קצת אוהבת אותך.

את הקול המונוטוני והגישה האדישה.

החיוך הדבילי והמבט החודר.

העובדה שאתה שם לב לאיך שאני מחזיקה את הכוס בירה,

ושאני מאפרת את הסיגריה הרבה יותר מדיי.

הצורה שבה אתה מחייך אליי והבדיחות העוקצניות.

את הכימיה בינינו בשיחה, בעבודה, בהבנה.

לשכב איתך מתחת לפוך אחרי לילה הזוי בידיעה שזה ממש לא בסדר,

אבל כשאתה מחזיק אותי ממש קרוב וממש חזק, להרגיש כאילו זה לא יכול להיות טוב יותר.

ובבוקר אנחנו חוזרים לעצמנו, כאילו הלילה מעולם לא קרה,

בידיעה שעוד יומיים אני בכלל לא אהיה...

אז מה כל זה משנה?

"זה היופי בי..."

"מה?"

"אני תמיד טסה. אני תמיד עוזבת."

אבל אני כל כך... אוהבת.

אז אתה לא אדם של עקרונות.

וכנראה שגם אני לא.

אבל בינינו?

נישקת אותי כאילו כבר לא יכולת להתאפק יותר, ומאז הפעם האחרונה עבר רק חודש וחצי...

באמת היית כל כך שיכור, או שבאמת כבר לא יכולת להתאפק?

עוד שלושה ימים כל המשחק ההזוי הזה, שמזכיר לי קצת סרט הולוודי גרוע, פשוט יגמר.

חודשיים וחצי מאז אני אתחיל דף חלק ואני חושבת שאני לא יכולה לחכות לזה כבר.