Optimistic, Realistic

קר להיות לבד.

קר להרגיש לבד.

בייחוד בחורף.

אני מרגישב צורך עז לשנות.

לצבוע את השיער שוב לאדום, להסתפר קצר, לעבור לעבוד בחו"ל, לשתות עד כלות הנשמה ולא לזכור כלום בבוקר.

אני כל כך זקוקה לשינוי מטורף שיביא לי סטירת לחי מצלצלת.

אני צריכה להיזכר שזה בסדר לנשום רגיל שוב, ולא ללכת על קצות האצבעות, ושאני ממש לא לבד.

כבר שלושה וחצי חודשים אני לא מסוגלת לבכות, לא משנה מה קורה.

אני מרגישה ריקה וחסרת משמעות.

העולם חולף על פניי, ואני צופה מהצד, צוחקת מחייכת... אבל לא באמת שם.

זה לא עושה לי חשק למות, זה עושה לי חשק שיכאב.

אני רוצה שיכאב ולצעוק שיפסיק.

אני שונאת להרגיש אטומה.

מי היה מאמין שאת זה מהכל אני אבקש...?

חברות שלי טוענות שאני צריכה סטוץ, כדי להיזכר שאני יכולה להרגיש משהו נוסף וגם להתנתק רגשית ממך לחלוטין.

אבל כשאני חושבת על זה, לא בכיתי אף לא פעם מאז שנפרדנו עליך, וזה נראה לי הגיוני שאבכה.

להכיר את עצמך באמת זה לשבת מול החלון, לבד באמת, אחרי שנתיים וחצי ולהתמודד עם המגרעות שהוא היה מתמודד איתן בשבילך, ולהבין שאת עדיין בסדר, ועדיין יפה וחזקה.

ולמרות שאני מרגישה שאני מוכנה למישהו חדש, כמובן, אחד שלא מעוניין במיוחד לדעתי, זה ממש לא נכון לפני שאני אלמד לעכל את עצמי לבד.

איך מסבירים לגבר שזה לא הוא, אלא באמת את?