Optimistic, Realistic

הקו בין אהבה לשנאה כל כך דק.

אהבתי אותך יותר מהכל.

ועכשיו אני לא יכולה לסבול את מראה התמונות שלך בפייסבוק.

אני כועסת. בא לי להרביץ לך.

אני תמיד אוהב אותך, אל תשכח.

אהבה ראשונה לא שוכחים.

אבל אני הולכת קדימה לאהבה אחרת.

אל תשאר מאחור, כדי שיום אחד אוכל לא לשנוא אותך שוב.

גם חברים הכי טובים לשעבר לא שוכחים.

כמה אתה מפתיע אותי כל פעם מחדש.

בכנות שלך, בחוסר פחד לדבר על רגשות, בבגרות שלך,

בזה שאתה מחבק אותי ונשאר ער גם שעתיים אחרי ונסחף איתי לשיחה על החיים.

בכל כך הרבה תכונות שלא ידעתי שיכולות להיות קיימות בגבר.

איתך זה עולם חדש,

אני מרגישה כמו ילדה קטנה שהרגע נפקחו עיניה לכל הדברים שהתפספסו ב3 שנים האחרונות.

ואו.

"כבר חצי שנה שאני אפאתי לכולם, לא נהנה משום דבר, לא מוצא את עצמי, שומדבר לא מעניין אותי...

ואז את הגעת, ואני חושב שאני מתחיל להרגיש שוב מחדש..."

אני כל כך פוחדת להיקשר אליך יתר על המידה.

אין לי כוח לדרמות ולרגשות ולבכי... ואתה בחור פשוט.

שלעולם לא נקשר לשום בחורה.

ואיכשהו יש לי מועקה בבטן שפשוט תקים את עצמך ותעלם.

וזה לא שהתאהבתי כל כך מהר, זה שאין לי שום יכולת להתמודד עם רגשות כואבים כרגע.

זה נורא מוזר לשים כל רגע בחיים שלי בסימן שאלה גדול,

כשאני יודעת שעוד עשרה חודשים אני אהיה באוסטרליה.

אז מה הטעם לבנות דברים בכלל?

עוד עשרה חודשים אני קמה, לוקחת את המזוודה שלי ונעלמת, אלוהים יודע לכמה זמן.

איזו דרך נפלאה לתרץ פחד ממחויבויות גדולות.