כשגברים מחבקים אותי חזק- חזק, אני מרגישה שאני חשובה להם.
רוב הידידים שלי מסתפקים בנשיקה חטופה על הלחי.
אחד הידידים היותר קרובים, מחבק תמיד חזק, והוא מוותר על הנשיקה.
אני לא בטוחה אם זה בגלל המתח המיני בינינו, או כי סתם הוא אוהב את החיבוקים שלי-
אבל הוא מוחץ לי את הצלעות בעוצמה ואני אוהבת.
האחר תמיד תופס אותי במותניים בעדינות, אבל איתו זה בסדר.
כי הוא גבוה כזה ואני אוהבת להיתפס בכתפיים שלו כשאנחנו נפגשים.
ואתה בדרך כלל באמצע. מחבק ומנשק, לא עדין, לא חזק.
רגיל כזה.
אני חושבת שתפסת את עצמך לרגע ושמת לב שבימים אחרונים נצמדת אליי כמו שלא עשית בחיים.
חיבקת אותי ברכבת כאילו שנפרד לחיים, אף על פי שקבענו להיפגש עוד יומיים.
ובתחנת אוטובוס, החלפנו מבטים ומשכתי אותך אליי בעדינות.
חיבקת אותי כאילו לא תרפה לעולם וקברת את פניך בשיער שלי...
ובכלל לא הבנתי למה קפאתי בכניסה לחדר עם דמעות בעיניים, כאשר הריח שלך חלחל לתוכי פעם נוספת... ואתה נסעת.
אני לא רוצה לשמוע- 'אל תבכי' ו-'יהיה בסדר'.
אני לא בוכה. וזה גם לא בסדר.
P.S
אתמול היו 10 חודשים מאז שהכל התחיל.
זה בסדר שלא זכרת. זה טוב ככה.
מזל טוב לנו. הו, האירוניה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rayen