Optimistic, Realistic

העולם לא פייר וכל פעם אני מכירה בזה מחדש.

כואב לאנשים הטובים ובחדשות לעולם לא תראו חדשות טובות.

המציאות כואבת יותר כשהיא מתקרבת למפתן הבית שלך ודופקת לך על הדלת.

ותמיד יש לי הרגשה של חוסר אונים מוחלט.

אני רוצה לעזור, להטיב, אבל מה בנאדם אחד ישנה אם גם בשנתיים של חינוך בלתי פוסק בקושי אפשר להשפיע?

הדברים מתחילים לקבל אור חיובי, לאט לאט.

הרבה סבלנות, עקשנות והתמדה.

דברים שמעולם לא הייתי טובה בהם, אבל אני לומדת לאט לאט.

זה מתסכל שיש בי צדדים שלעולם לא תבין ותמיד תתנגד אליהם.

ויש בי חשש קטן שאתה תשים את חיי האזרחות החדשים שלך לפניי...

אז למה לבזבז את הזמן?

אני מאבדת אמון בכל פאשלה קטנה וויכוח קטן כי אני כל כך פוחדת להתפשר שוב,

אני צריכה שיפסיקו לאכזב אותי, אני צריכה להפסיק לקחת ללב כל שטות, זה יהרוג אותי בסוף.

יש לי רצון עז לחזור לגיל שש ושההתלבטות הכי גדולה שלי תהיה במה אשחק היום והאם לצבוע לברבי את השיער.

אחח גיל שש, בזמנו אלו נראו לי ההחלטות הקשות.