אתמול בלילה, סתם נזכרתי... כי ראיתי את הכינוי שלך מהבהב ברשימה.
ואז הבנתי כמה הרבה אני רוצה להגיד לך.
29.05
נהיינו יחד לפני שבעה חודשים ותשע ימים.
שלא תחשוב שאני אובססבית, אני פשוט זוכרת את התאריך טוב מאוד.
נפרדנו לפני שלושה וחצי בערך, בסוף ינואר.
אתה יודע, לפעמים אני נזכרת בשיחות שלנו אל תוך הלילה.
בהכרות הקצרה ואותי לבושה בחולצה שלך ומלטפת את החזה החשוף, על אף שהכרנו אך ורק לפני מספר שעות.
ואני חושבת שהיה לי כל כך נוח, כשהלכנו ברחוב, ידיים משולבות וחייכנו.
כשישבנו עם חברים שלך או שלי, והסתדרנו שנינו.
ואת הנשיקות החמודות האלו, באמצע הרחוב... כשעצרתי ונישקתי אותך ואתה הופתעת- כי אני לא מהבנות האלו שאוהבות שמסתכלים עליהן.
ואני נזכרת שהיה טוב וכיף, וגם כשרציתי להיפרד- לא עשיתי את זה.
היית כל כך הרבה דברים ראשונים בשבילי.
אבל מה... לא הצלחת להיות האהבה הראשונה שלי.
ואתה יודע מה? עכשיו אני מודה על זה.
כי כל שניה שביליתי איתך מרגישה לי מגעילה ומבוזבזת.
כל זיכרון על נשיקה איתך עושה לי רפלקס הקאה מיידי.
והחיוך שלך נראה מזוייף.
וצבוע כמעט כמוך. אני שמחה שטוב לך עכשיו. ואני שמחה שאני כבר לא שלך.
אני שמחה גם, שמעולם לא הייתי. כי אותי, אקס יקר שלי, אתה ממש לא שווה.
אחח מה לא הייתי נותנת כדי להעריך את הזכרונות האלו לפחות טיפה כמו שאני מעריכה את הזכרונות עם ההוא.