Optimistic, Realistic

אתה טיפוס כזה שנח על הכסא בעצלנות, עם שיער פרוע וגיטרה.

ואני כזאת ששוכבת על המיטה ומקשיבה לך מנגן, כי שכחתי מה רציתי להגיד.

אתה טיפוס ששותה שוקו ואוכל ארוחת בוקר.

ואני שותה קפה ולא נוגעת באוכל עד הצהריים לפחות.

אתה טיפוס כזה רגוע.

ואני כזאת שיוזמת.

אבל פרט לזה, אנחנו דווקא די דומים.

גם אתה דפוק כזה...

ואם לא היה לך שיער ארוך פעם, כנראה שבכלל לא הייתי מתעניינת.

כמעט עברנו. טפו טפו טפו.

עכשיו רק שיחה מחר ומייקאפ סקס.

החיים קלים ככה.

כרגע אנחנו עוברים את המשבר הראשון.

מהצד שלי, זה נראה כאילו אנחנו לא עוברים אותו...

אלא פשוט נגמרים שם.

אבל ככה זה, עם משברים ראשונים.

הם נראים נצחיים.

ואז הם נגמרים.

או שלא.

ריק לי.

וזה מרגיש מגעיל.

שעות ארוכות ועובדים מבדרים שקוראים לי קטנה.

מרוקן ראש אוטומטי ממש.

מתחשק לי להגיד שהכל יפה ומושלם.

אבל הכל לא.

אתה מפחד ממחויבות.

מפחד להיפתח.

ומתחמק מכל שיחה רצינית בעליל.

בדרך כלל, אין לי הרבה דברים רציניים להגיד לך...

אבל היום דווקא עוברים לי כמה בראש.

ועדיין נסעתי שותקת.

אמרת שאולי אנחנו מחזיקים רק בגלל הצבא.

אתמול אמרתי לך, שאולי צדקת.

חשבת שהליכה על שפת הים תרגיע אותי...

אבל אפילו לאלכוהול לא הייתה השפעה מספיקה.