Optimistic, Realistic

I do tease you,

I don't know why though.

 ערימת היומנים שוכבת בתוך שקית בתוך הארון, מתחת לספרים שכבר כל כך הרבה פעמים נקראו.

כבר יותר משנתיים ואני עדיין לא מסוגלת לגעת בהם.

ואז מתעורר בי חלק שרוצה פשוט לזרוק אותם, כי אני מרגישה שאני לעולם לא אהיה.

הייתי נורא רוצה להרגיש שלמה עם החזרה למקום הטבעי שלי לפני הנסיעה,

אבל מכיוון שבעצם שום דבר לא השתנה מאז שעזבתי פרט לפרטים בודדים ולא רלוונטים- ואני עברתי תהליך נורא מורכב עם עצמי,

זה פשוט בלתי אפשרי.

זה ממש נורא שאני מתגעגעת לגבר שגר 12128 ק"מ ממני ויודעת שהוא מרגיש בדיוק את אותו הדבר.

זה החוסר אונים הכי גדול שהרגשתי, כי אין שום דבר שאני יכולה לעשות בנושא.

וזה בכלל לא תלוי בנו.

כל כך ריק לי לאחרונה, כבר מזמן לא הרגשתי כל כך חסרת תוכן.

אני שונאת את העובדה שאני מונעת מעצמי להיקשר כדי לא להיפגע, עושה כל דבר אפשרי כדי להתמיד בזה- מבלי לחשוב על מי שסביבי,

ואז בסוף מילה קטנה שוברת אותי ואז אני לא יכולה להיגמל.

אמרתי שאני בתקופה של לבד עכשיו- ופגשתי בחור נורא חמוד, שיכול להיות מוצלח...

ואמרתי לו לא, כי אני פשוט מפחדת לשבור אותו לחתיכות קטנות כמו שעשיתי לכל הבחורים האחרים שאהבתי באמת.

ובכנות, אני עדיין לא מסוגלת להוציא מהראש את מי שכל כך ניסיתי להרחיק משם.

לאחרונה ריק לי ואני מרגישה כמו הרס מהלך לסביבה הנחמדה שמקיפה אותי וזה גורם לי להתנתק.

נמאס לי לחיות בפלאט ליין ולפנטז על טוב יותר.

הלוואי שהייתה לי אופציה למחוק הכל וללכת למקום עם דף חלק.

אם זה היה קורה, בטח הייתי מתגעגעת... אבל מותר לבחורה לחלום.