 כינוי:
Rayen בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
נדמה לי שאמא פעם אמרה לי...
אמא שלך סיפרה לי שהיא מצאה פתק בחדר שלך.
לא חשבתי שזה מיוחד, אתה לא מהטיפוסים שכותבים... אלא אם כן זו רשימת קניות, או מה לעשות ברגילה.
היא אמרה שהיא בכתה מהתרגשות.
כתבת מכתב תודה, לנמען הגדול מכולם- נקרא לו כך.
הודית לו על המשפחה שלך, על האחים וההורים, כמה שהם מדהימים ותומכים- וכמה טוב שהם שם.
הודית לו על הכשרון ועל המוזיקה שיש לך, על השמיעה המוזיקלית והאפשרות לנגן וליצור.
הודית לו על הצבא, על השירות שאתה עושה ועל מה שאתה מקבל מהצבא עצמו.
הודית לו גם עליי, כתבת כמה מזל שיש לך שנכנסתי לחיים שלך ושאני שם בשבילך.
ואני יודעת את כל זה, אני יודעת שאני שם ואני רוצה להיות...
אבל לגלות שאתה מעריך את זה עד כדי כך שתכתוב מכתב תודה, ותציין אותי בו...
הייתה לי צמרמורת בכל הגוף ודמעות בעיניים.
זה פשוט מפחיד כמה אני מתכננת את העתיד שלנו ביחד, ואנחנו עוד כל כך צעירים.
כבר כמעט ראיתי אותנו בוחרים את הכלב ושמות לילדים... ומתווכחים על הצבע של הספה בסלון.
אבל זה רחוק מאיתנו, לא...? לבינתיים.
יום שישי הבא נחגוג שנה וחצי.
זה אומר שלאבד אותך הופך למשימה בלתי אפשרית מרגע לרגע.
וזה משמח אותי, בצורה מעוותת שכזו...
| |
ערומה נפשית
קיבלתי סיכה של סוף המסלול שלך.
זה לא אומר לי הרבה... הסיכה.
זה אומר שעברנו גם את זה ביחד, כמו שעברנו את טיס, וכמו שנעבור בעוד שבוע את הקורס מ"כים.
אני לא אשקר, אתה הדבר הכי קשה שקיים בתוך החיים שלי, ולפעמים אני לא יודעת איך לאכול אותך.
השיחות שלנו בשבת האחרונה בלגנו לי את הראש.
בכיתי בלי הפסקה וסיפרתי לך, בפעם הראשונה אחרי שנה וחצי...
סיפרתי הכל, כמו שביקשת- בלי מסכות. יכולת לראות אותי ערומה נפשית בפניך וחיבקת אותי בשקט.
כשאתה שקט, זה אומר כמה דברים- שאתה מרוכז מאוד, עצבני מאוד או עצוב מאוד.
והיה לך שקט מעורב כזה, שלא ידעת למקד.
אני חושבת שיש רגעים שאתה לא יודע איך להבין אותי, כי יש כל כך הרבה בי שעוד לא הצלחת לקרוא.
אמרת לי שאתה מופתע ממני, ולא תמיד לטובה ואז שאלתי אם מבחינתך נגמרנו.
שתקת. השקט צרם לי.
פחדתי לדבר, לא ידעתי אם עדיין תהיה שם בבוקר, שאלתי אותך- שתקת.
היית.
זה מפחיד לחשוב שאיתך אני במקום אחר, אולי עכשיו אני מתחילה לחשוש טיפה.
לא בגללי או בגללך, אלא בגלל העבר שלי, שלך, שלנו... שלא ירדוף אותנו.
דברים תמיד נוטים להתפרק מול עיניי כהמצב מתקרב לשלמות.
| |
וודקה תפוזים
נזכרתי בנשיקה הראשונה שלנו.
כמה מזמן.
היית מבויש ושיכור לחלוטין, והשיער שלך היה נראה פרוע מהרגיל.
היה לך ניצוץ כזה בעיניים שנדלק ברגע שהבנת כמה זה אסור.
ישבתי לידך, ליד ספה לבנה בוילה כלשהי בצפון.
חברה הכי טובה שלי התנשקה עם החבר הנוכחי, שאותו לא רציתי בכלל.
כמה תחמני מצידי, לגרום להם להתנשק ולהפוך את זה לבסדר.
אז הסתכלתי עליך, חייכתי ונשכתי את השפה התחתונה- כמו שאני תמיד עושה.
אחח, כמה ידעתי שזה יגרה אותך.
שמת לי יד על הכתף והשענת עליי את הראש, יחד עם מבט שובב שכזה.
צחקתי. כמה אלכוהול.
היית מטושטש והתקרבת, והשפתיים שלנו נגעו בהיסוס.
ואז לא בהיסוס, ונסחפנו כאילו תיאמנו זאת מראש.
זה היה כל כך שונה- התחושה, הטעם, המגע, הלהט.
לא היית חושב שזה יהיה הרגע שישנה את החיים שלך חודשיים קדימה מאז.
אני חושבת שאז הבנתי מה זה פרפרים בבטן.
אז כשמשכת אותי על הברכיים, נשענת לי על הכתף פעם נוספת והרחת לי את השיער.
"ממ... מנטה."
"ממ... וודקה תפוזים."
אני לא זוכרת הרבה.
רק את הטעם שלך שנשאר בפה שלי ולא באמת חלף מאז לעולם.
| |
כלכלבים
לפעמים אני מאוהבת בחיפה בשעות הקטנות של הבוקר.
בשמש המבצבצת לה מעבר לבניינים, במכולת הפתוחה.
בכלבלבים הקטנים והבעלים הלא כל כך קטנים שלהם.
וקצת בגעגוע הזה, שבורח ממני אט אט, ומראה לי כמה נקשרתי.
עוד קורס נגמר ותם.
הכירו- רב"ט ג'יל, עם שרוך חום וסיכת חיל חינוך.
הגיע הזמן לסדיר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
