Optimistic, Realistic

אני לא רוצה לכעוס עליך, אני לא רוצה לריב איתך,

עברתי את סצנות האגו וחוויתי אותן על בשרי יום יום במשך כמעט שלוש שנים.

אני רק צריכה להגיד שאני אוהבת אותך ובכלל לא לדאוג שאתה תרגיש סיפוק מזה שהתקשרתי ראשונה,

נמאס לי מאנשים שחושבים שהם משהו בגלל מעמד מזויף שניתן להם.

אפס תמיד ישאר אפס, גם אם יכריזו עליו כמלך העולם.

מבחינתי זה פשוט.

אם הגבר שאני אוהבת חוזר מחו"ל ואפילו לפני לדרוך בבית, בא אליי ורוצה שנחזור-

אני אחזור. אולי זה הפתרון הקל, אולי אני חלשה באופי...

אבל אני מאמינה בלתת עוד צ'אנס לאהבה.

וזה לא כל כך פסול בעיני.

אני חושבת שבזמן שאני הצלחתי להתבגר ולהפנים את הכעס, ולהבין שזה החיים ולפעמים אנשים נפרדים וממשיכים הלאה,

אתה התבשלת בכעס שלך עד שהוא התפתח לשנאה וככה פינית לעצמך מקום לאהבה חדשה, על חשבון שנאה כלפיי.

ואמנם לא הרגשתי את זה בהתחלה, אבל חבל לי... חבל לי שתשנא אותי, כי אני חושבת שבזמן אחר היינו יכולים להיות חברים מאוד קרובים,

אחרי הכל, זה מה שהיינו בנוסף להכל במשך שלוש שנים.

הלוואי שהיית בוגר, אפילו טיפה- אבל בוא נודה באמת, זו מעולם לא הייתה התכונה החזקה שלך ולצערי אני יודעת שאין למה לצפות.

הצ'ק ליסט שלי הולך ומצטמצם וכנראה שאצטרך לבנות לי חדש.

הגעתי לשלב שבו אני מתחילה לדמיין לנו עתיד,

איך יראה החדר שלנו, ואיך נחזור כל יום סחוטים מלימודים ונתבכיין על כוס תה, ואיזה כלב ניקח [לטענתך- פקינז], ואיך נריב מי מכבה את האור בלילה.

ולצערי זה שלב מאוד מפחיד להגיע אליו, בייחוד בתור הבחורה שטענה שלא תתחתן לפחות עד גיל 27.

אני פוחדת לחזור מאוסטרליה ולא למצוא אותך שם.

אני יותר פוחדת לחזור ולגלות שאתה עדיין שם, בדיוק כמו שהשארתי אותך- מחכה לי.

זה יהיה האתגר האמיתי, לבנות אותנו בלי דדליין על הראש, ופשוט להיות.