Optimistic, Realistic

מאיפה הגעת?

בתקופה שבה אני הכי למטה, פשוט הופעת משום מקום ועכשיו אתה... רוצה משהו.

אתה משדר שזה אותי אבל תגובת ההשרדות הטבעית שלי פשוט גורמת לי לחפש מאיפה תיפול עליי ותפגע.

אתה יודע, בעקבות ההוא והקודם והזה שלפניו...

אתה מעורר משהו בקודם, המבטים, העקיצות כשאתה שם את הראש שלך על הברכיים שלי על הספה.

זה טבעי בינינו, אני בכלל לא חושבת על זה. אז מה זה משנה איך אנחנו יושבים?

אבל זה מספיק בשביל להגיד לו לא, מספיק כדי לרצות לדבר איתך במהלך היום ואולי... אולי אפילו לישון איתך בלילה.

אתה מבלבל אותי, ילד.

כי בינינו? אתה לא אמור לזכור מה השוקולד שאני הכי אוהבת, או לאחר לחברים שלך בשעה בשביל לבלות איתי זמן כשאני חולה.

לא אמור להיות לך אכפת, אבל אתה משדר שכן.

מאיפה הגעת ואיך אתה הולך ליפול עליי? איך לעזאזל....?

"כמה פרטנרים היו לך?"

"עקפת את כולנו, הא?"

הפלא ופלא.

"עדיף שהוא ישמע את זה ממני."

"למה הוא צריך לדעת מזה בעצם?"

"הוא אחד החברים הכי קרובים שלי, אני חייב לו את זה."

לא, אתה חייב לו לא לשכב עם האקסיות שלו, אבל בעצם לא תהיה הראשון.

ואני? אני לא חייבת כלום. 

מבטים הזויים.

אכפת לך ממני?

אכפת לך מסקס?

כל יום שאני מסתכלת עליך אני מאבדת תחושה עוד יותר.

קו שטוח בראש, בלב, בגוף.

ההרגשה הזאת של לחיות ולהרגיש כלום.

לפני חודש רציתי את זה, עכשיטו אני נזכרת כמה זה קל.

כי בעצם...

who gives a damn?

(אף אחד מההם... לא. לא ממני.)