Optimistic, Realistic
Innocence is worth more than this world has to offer |
 כינוי:
Rayen בת: 35
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2010
קאבום!
שוב בכי, מחשבות בלתי פוסקות, סיגריות בכמויות מסחריות וחוסר תאבון...
שוב כאב, מילים שורפות, כאלו שאתה יודע שיפגעו בי יותר מכאב פיזי, הלוואי שהיית פוגע בי פיזית.
ואני כל כך האמנתי בך, שתשתפר, שתצליח...
ואז אתה כותב הודעה, קורא לי זונה ושקרנית במילים קצת יותר אלגנטיות... והכל מתנפץ בפרצוף.
קאבום!
אתה באמת שווה את זה בכל פעם?
| |
hit in the face
יש רגעים שבהם אני תוהה לאן נעלמה המוזה, היכולת להתבטא.
חסר לי המקום הבטוח שאליו אוכל לברוח.
חסרים לי אנשים שאיתם אוכל לדבר באמת מבלי לפחד שיתקפו אותי או שישתמשו בזה נגדי.
זה מעין מצב מחורבן שכזה להיות בו... שאת מרגישה שאיבדת כל כך הרבה דברים בדרך, כי שכחת מה חשוב באמת.
שקעתי בתקופה שחולפת, בשנתיים שיעלמו וישכחו, באנשים שישאירו אותי מאחור ולא יהיה להם אכפת.
ועכשיו כשאני מתקרבת לסופה וקולטת מה עשיתי, וכמה קשרים איבדתי כי פשוט לא היה לי אכפת מספיק...
זה פשוט מכה לי בפנים.
יצאתי לבד וגמורה פיזית, אז מה זה היה שווה בכלל?
גם אם תרמתי קצת.
בקרוב תקופה חדשה, אני חושבת שזה מערער אותי לחלוטין.
חה... אפילו האנשים הכי קרובים אליי מרגישים שכבר אין טעם, איתי אין טעם, אז למה לטרוח.
הגיע הזמן להתאמץ, אבל מאיפה מתחילים?
| |
תשומת לב
איזה הרגשה ריקנית...
כשאת מרגישה שגם אם תעלמי אנשים לא ישימו לב.
שינויים שינויים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
