Optimistic, Realistic

אני פשוט דוחה את כל העניינים שבהם אני עלולה להיתקל ב'לא' או בכשלון...

לחפש עבודה, לעשות רשיון, להתמודד עם אנשים מסויימים...

כל כך קל לחיות בהכחשה.

אני מרגישה כמו קלישאה גדולה של עצמי, פעם מזמן הייתי צוחקת על כאלו כמוני.

כל השבוע רדפו אותי חלומות ונדודי שינה בגלל אנשים ופרצופים שבכלל לא ציפיתי שיופיעו שם.

זה רק מאשר שאני תמיד רוצה דברים שאני לא יכולה להשיג.

ותמיד כשאני חוזרת אחורה בזמן ושוקעת בכתוב שהכאיב לי כל כך בעבר...

אני ממש מתחילה להרגיש גאה בעצמי.

כי בחיים שלי לא נלחמתי ככה כמו אז ושום דבר לא גרם לי להרגיש כל כך להוטה.

חסרה ההרגשה של הלהט, הפרפרים, המסתורין והניצחון.

הרי בואי נודה באמת, אני לא אשכח,

גם בעוד 20 השנה, אני זאת שניצחה.

אני צריכה ריגוש.

אני צריכה מישהו חדש שיגיח מהפינה ויסקרן אותי,

מישהו שימשוך אותי, ירתק אותי, יפיל אותי מהרגליים ויגרום לי לגמגם.

כמו שאתה עשית בעבר.

אבל כבר הפסקת.