Optimistic, Realistic

אני כל כך עייפה ותשושה וכואבת וחסרת אונים.

ביומיים האחרונים אני מרגישה שדוחפים אותי ולוחצים עליי והאמתי, בלי שום סיבה.

אני רק רוצה לבכות ושמישהו יקשיב ויבין, אבל אין בסביבתי אף אחד שמסוגל להקשיב, להפנים ופשוט להניח לי,

לא כרגע בכל אופן.

החלטות כבדות, נסיעה גדולה וקשרים מתפרקים- זה מה שקורה לי מול העיניים בזמן שאני עומדת ובוהה בחוסר מעש.

אנחנו נשברים וקמים ביחד בתקופה האחרונה.

זה כאילו שאנחנו צורחים אחד על השני ומחזיקים ידיים תוך כדי בשביל שזה יהיה קל יותר.

זו הפעם הראשונה שאני מרגישה זוגיות והתמודדות הדדית.

זה כל כך קשה וכל כך סוחט רגשית שבסוף כל מה שאנחנו רוצים זה רק להתכרבל אחד בזרועותיו של השני ולא לזוז לעולם.

ואני כל כך עייפה ומותשת ולחוצה, שרק אתה גורם לי לחייך ולהרגיש שיש טעם לחזור לארץ בסוף הטיול.

ומי יודע... לאחרונה גם האופציה של לגור ביחד עלתה על השולחן,

אז כנראה שיש לנו עתיד רחוק- ולשם שינוי אני לא היחידה שחושבת על זה ולא מפחדת חוששת שברגע שהנושא יעלה-

אתה תברח מהחדר לפני שאני אספיק לנשום.

איזו הרגשה מוזרה... ונעימה באותה מידה, שלמרות הכל, אתה יכול להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.