כמה דברים שנורא בא לי להגיד,
אני יודעת שזה אמור להיות "פתור", אני מבינה אותך ואני מצד שני גם לא מבינה אותך, את יכולה להגיב לי כמה שאת רוצה, כולכם יכולים להגיב לי את הנאצה המפגרת שלכם כמה שאתם רוצים, אני יודעת טוב מאוד מי מגיב לי, וזה פאקינג מפגר, אתם באמת חושבים שאתם מכירים אותי? אתם חושבים שאני איזה ילדה מטומטמת שממציעה דכאון, מה שעצוב שגם "חברות" שלי טענו דברים כאלה.
החתיכות שלי הן לא נושא לצחוק קיבינימאט
אז אמא שלך לא אוהבת אותך, מה אכפת לי. נעים לך? לא.
אז כי אני לא על מליון ואחת כדורים ולא במוסד אני עמוד לדפדף בו ולצחוק עליו נכון? אף אחד מכם אף פעם לא פאקינג תהה למה אני כותבת בצורה המוזרה שאני כותבת בה? כי אתם חארות, אתם דוחים.
אז בואו אני אספר לך משהו אמיתי, קצת אקשן,
הפכתי לפגומה בגיל שש, נחשו למה
הפכתי ליתומה בגיל 10, ואז מה שיש לי אמא ואבא, אני יתומה לנצח
החרדות שלי נרגעו מעט, הן עדיין אצלי
היה לי חבר נרקומן, כן אמרתי את זה בקול רם
אז אוקיי יש אנשים עם מחלות ויש אנשים שככה וככה, סרבק זה לא אומר שאני בוכה על כלום או בוכה בכלל אני משתפת במה שאני מרגישה, בתחושות הדוחות שעוטפות אותי מילדות.
אז זה שאבא שלי מת לפני שמונה שנים זה אומר שזה לא כלום כי זה היה מזמן מי זוכר את זה בכלל
אתם אנשים דוחים כל כך חסרי פואנטה
שכשאני מסתכלת אחורה יש לי מין תמונה כזאת בראש איך כל החדר שלי מלא בזכוכיות ואני כבר לא זוכרת למה, איך כולי חתכים ופציעות איך נהנתי מהמחזה של עצמי, זה היה גשם מדהים ומהמם והכל נוצץ ומבעד לבכי? הכל יותר יפה
פעם אבא שלי ישב ליידי כשזה קרה
החיים שלי אולי לא מסריחים אבל הם בהחלט כן
אני שונאת אתכם
אני שונאת
ואתם יושבים בבית עם קול מטופש ומקריאים ומחקים את איך שאני כביכול נשמעת כי זה נורא מצחיק שמישהו סובל, הוא מין עכבר מעבדה כזה היי תראו איזה מפגרת אן היא חושבת שהיא מבינה בדברים והיא לובשת בורדו!!!
תמותו ואני לא אבכה.
Love me two times, I'm going away