לאט לאט אני מבין שזה כבר מצב נתון.
כאן אני אשרת לעוד שנתיים וחצי, איתה אני יהיה עד לא יודע מתי, אלא האנשים שאני אצטרך להסתדר איתם ועוד ועוד...
אני שונא להיות סטטי, אני אוהב שינויים, וגם אם זה כרוך בטעויות שאחר כך אני מצטער עליהן.
אז החלטתי שלא להצטער ולא לשנות, ולנסות להסתגל.
אבל כל שבוע, אותו הסרט... זאת פעם ראשונה שאני אגיד "עד מתי" ולא בהקשר צבאי...
למה הכל לא יכול לזרום? הכל יכול ללכת טוב?
זה נכון שגם אני לפעמים סוג של דרמה קווין, ואני אוהב לחולל מהומות כשהכל נראה טוב יפה, רק בשביל הקטע,
בשביל האדרנלין.
אבל כאן זה לא ככה, פתאום זה לא אני שמחולל אותן, זה בדיוק הצד השני.
אני לא יודע כמה זמן זה ימשך, אבל או שזה ישתנה או שזה יגמר.
בינתיים אפשר לנסות להנות מהדברים הטובים, ופשוט לשים זין על כל השאר.
כמו היום / רז לוק
כמו היום אל הלילה, הכל דואך
אני עוד ארפה ואפול לידייך
אל השמש הירח עולה, או שהוא בורח
וסוגר את העיניים
כמו השקט שלאט נרתע
כמו הרוח שבסוף, מאיטה
אלו החיים אני זוכר
החיים שלי, ואני אומר
לא לוותר, לא לוותר
הים רעד, והשמיים פחדו
שני אחים קופצים ביחד, במערבולת נקלעו
ואז מה, אם זו מטאפורה זולה
אלו המילים שלי, הן נבחרו בקפידה
השתיקות שצעקו לשמיים
כששום דבר בינתיים, לא עולה
חוץ מדבר אחד
זה לא ממשיך, זה לא הולך
שותק ומשתתק, אבל בפנים צועק
כמו השקט שלאט נרתע
כמו הרוח שבסוף, מאיטה
אלו החיים אני זוכר
החיים שלי, ואני אומר
לא לוותר, לא לוותר
לא לוותר, לא לוותר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
